https://www.facebook.com/elad.poterman

הסיפור שלי הוא לא מהגרועים שקרו כאן. עכשיו, כשאנחנו בחוץ ומתחילים לקבל עוד ועוד מידע, אנחנו כבר יודעים את זה.
בוואקום, הסיפור שלי היה פותח כל מהדורת חדשות. בימים אלה הוא אפילו לא בין שלושת אלפי הסיפורים הגרועים ביותר. הכאב, האימה והסבל שעברו ועוברים אחרים, גרועים אלפי מונים. צריך לדעת את זה, צריך להכיר את זה, להכיר בזה.
אבל זה הסיפור שלי, יש לו ערך, גם אותו צריך להשמיע. ולכן, אני אספר אותו.
בשעה 11:00 על השעון, המחבלים פרצו לבית שלי. אני, אישתי, וביתי שמלאו לה שישה חודשים מסוגרים בממ"ד, שומרים על שקט מוחלט.
אני מיד זועק לעזרה. בווטסאפ אני שולח הודעות לכל מי שאני יכול.
אני נעמד עם גרזן ליד דלת הממ”ד ומחכה. הדקות חולפות, מחכה שמישהו יגיע, אני שומע אותם מדברים בערבית בבית שלי, ואני שומע איך הם עוברים וסורקים את הבית. הם מתקרבים לאט לאט לממ"ד.
ואני ממשיך לשלוח הודעות. אני מתחנן לעזרה. בכתב אני צועק הצילו, אף אחד לא מגיע.
הם מתחילים לנסות ולפתוח את הממ"ד. אני יודע, אם הם יצליחו, זה הסוף. אל תביא סכין לקרב אקדחים. גרזן לא יעזור, אולי אם המזל איתי אני אצליח לגבות מאחד מהם יד או רגל, אבל הם שלושה לפחות, וחמושים בנשק חם.
בזמן שהם מתעסקים עם דלת הממ"ד שוב ושוב, עם גרזן ביד ימין וטלפון ביד שמאל אני כותב ביד רועדת. אני יודע שאלו כנראה הדקות האחרונות שלי, של מריה ולין הקטנה. בשלב זה המחבלים נמצאים אצלי בבית כבר חצי שעה, ואף אחד לא הגיע לסייע. אני רוצה שידעו, שאף אחד לא יוכל לטייח את מה שקרה.
אני נזכר באותה הקלטה מפורסמת של החייל בקשר מהחווה הסינית, אני מתבייש עכשיו שאני לא זוכר את שמו. החייל שקורא בקשר, אומר להם, הפקרתם אותנו, אלוהים ינקום בכם על זה.
אני אתאיסט, לא כתבתי על אלוהים, לא ניסיתי לצטט את אותו חייל במדויק.
לכן פשוט כתבתי שהמחבלים בבית כבר חצי שעה, שאף אחד להגיע לעזור, שבדיוק כמו בחווה הסינית, הפקירו אותנו.
אני לא יודע אם המחבלים הבינו שיש בממ”ד אנשים. אנחנו נוטים לנתח את הדברים האלה בצורה קרה ומחושבת, אבל אני בטוח שהם היו בלחץ ולא בדיוק בחשיבה קרה ומאורגנת. אני כן יכול לומר שבמשך כל היום הזה, לין הייתה בשקט מופתי. שיחקה בשקט, אכלה בשקט, לא הוציאה צליל. ילדה זהב יש לנו. יכול מאוד להיות שאם הם היו יודעים שיש שם תינוקת הם היו עושים מאמצים גדולים יותר לפרוץ את הממ”ד.
בסביבות השעה 12:00 נכנס מישהו נוסף אל הבית, אמר משהו בערבית, והם עזבו את המקום.
שעה המחבלים היו אצלנו בבית. אף אחד לא בא לעזור. שעות ארוכות עברו עד שהגיעו אלינו חיילים.
בסביבות 23:00 פינו אותנו מהקיבוץ, כן, משש בבוקר ועד אחת עשרה בערב, היינו בממ”ד תחת הפצצות, ירי, פלישת מחבלים הביתה, בקשר חלקי ביותר, וחצאי שמועות על הזוועות שמתרחשות בחוץ. כבר במהלך הפינוי למדתי שדבר שחששתי ממנו מאוד לאורך היום התממש. חבר יקר ואיש מדהים, נעדר, ולא ידוע מה עלה בגורלו.
הגענו לבסיס צבאי בדרום הארץ. מצאנו את הקהילה שלנו. אנשים שבורים שמחזיקים בשיניים כדי לא להתפרק.
אז אנחנו מתחילים לשמוע על נפגעים, חטופים, משפחות שנרצחו. חברים ומכרים שנמצאים בעזה. ילדים שראו דברים שאני לא רוצה לתאר פה. כמו שאמרתי, הסיפור שלי הוא לא מהגרועים ביותר, אבל אם הגעת עד לכאן, בקרוב אסביר למה כל כך חשוב לי לספר אותו.
אני יוצא מהבסיס, ומרשה לעצמי לקרוס לשלוש דקות. אני רוצה לצעוק, אבל אני לא מרשה לעצמי, הקהילה מחזיקה את עצמה בשינים, אם אחד יתפרק עלולה להיות תגובת שרשרת. בראשי אני צועק בקולי קולות. אני לא יודע אם יצא למישהו לחוות דבר כזה. לי זאת הייתה הפעם הראשונה. שלוש דקות ואני מנגב את הדמעות, וחוזר לעזור למשפחה שלי. אח אחד עדיין לא פונה והדאגה תשכך רק כשאחבק אותו.
משם אנחנו מפונים לקיבוץ בצפון. מאותו רגע, אחת לשעתיים בממוצע אני שומע על עוד חבר, מכר, ילד שעבדתי איתו, הורים של חברים. נעדרים, הרוגים וחטופים. נכון לעכשיו, זה עדיין נמשך.
העוטף הוא המקום שגדלתי בו, המקום שאני עובד בו. אני מחובר לאנשים בכל המועצות באזור במשך ארבעים שנים, זה עולמי. עולמי נחרב.
אני עדיין לא יודע איך לעכל את הדברים, למען האמת, אני לא יודע מה עוד אצטרך לעכל. כל רגע עוד חדשות ונשפך עוד כאב לתוך הבאר הזאת.
יש כמה דברים שאני צריך להגיד עכשיו, כמה דברים שחייבים להשמע.
שקט יורים – אם זכרוני אינו מטעני, המונח "שקט יורים," נכתב לראשונה על ידי עמירם ניר ז"ל במאמר דעה בפתיחת מלחמת לבנון הראשונה. הוא קרא שלא לבקר את הצבא ואת הממשלה בזמן לחימה. לימים המונח הפך לסיסמה הקבועה בכל עימות בו ישראל השתתפה.
התומכים בגישה הזו יטענו שבזמן לחימה יש לשמר אחדות בעם כדי לחזק את החוסן הלאומי. בעבר נתתי משקל רב לטיעון הזה, עם סייגים כמובן, אבל האמנתי שהוא נכון ברוב המקרים.
לא היום. הממשלה וראשי הצבא הפקירו אותי, את אשתי, את ביתי. הם הפקירו את אימי, ואת אחיי, הם הפקירו את חבריי, את מכריי, את עולמי.
יגידו שהייתה הפתעה. מחדל בשם עצמו, כן? האירוע התחיל ב6:00 בבוקר. כמה זמן לוקח לשלוח כוחות? שעה? שעתיים? שלוש? אולי ארבע? אין הצדקה לארבע בשום מצב, בארבע שעות אפשר להביא כוחות גם מרמת הגולן. עברו חמש שעות מתחילת אירוע עד שהמחבלים פרצו לבית שלי, עמדו במרחק חצי מטר מביתי הקטנה. דלת ממ”ד עם בריח זה מה שמנע מאיתנו להיות ברשימות החטופים וחללים. בריח מתכת מסכן. לא צה"ל. חיל האוויר לא היה בנמצא. לא מסוקים ולא מל"טים. את אלה, אגב, אפשר לשלוח בפחות משעה.
הפקירו אותנו למות. את כל האנשים שאני הכי קשור אליהם.
הפקירו אותנו. הפקירו אותנו. הפקירו אותנו.
זאת האמת. מבחינת הממשלה הזאת החיים שלנו לא שווים דבר. אין תירוצים ואין הצדקות.
חלק נרחב בציבור הישראלי היה מוכן במשך שנים להדהד שקרים: "נכון, הוא מוקף בסיקופנטים אבל את מי נשים במקומו?"; "כן, הוא משקר כל הזמן, אבל מה האלרטנטיבה?"; "כן, הוא זורע שינאה אבל השמאלנים!!!"; "כן אשתו פסי-כו-לו-גית בי איי אמ איי, והילד הוא ילד ***, אבל הוא נפגש עם פוטין וטראמפ, ובכלל אבל בנט!!!"
כשהאזרחים מוכנים לחזור על שקר, בסוף משלמים לחלילן. התשלום הגיע בריבית ביום שבת. אבל הוא הגיע עוד לפני. העם מפולג, שבור. הכלכלה מרוסקת. החינוך בפח. ואת השקר המשיכו להדהד. אני רואה ברגע הזה נקודת מבחן לאומית. אם הציבור לא מתפכח ודורש את הדחתו, אין מקום להמשיך לגור בישראל. אני אעזוב. השקר הטביע את הספינה. אתה בנימין נתניהו, אתה אחראי. אתה הפקרת אותנו, תושבי העוטף. אתה חייב להניח את מכתב התפטרותך על השולחן שלנו. כן, אנחנו נדרוש גם את של גלנט, ושל הרצי הלוי. אבל אתה בשלטון במשך רוב שני העשורים האחרונים. אתה עשית את הנזק הזה.
כתבתי שאני אתאיסט. יהדות היא קבוצה אתנו-דתית. באופן אתני אני יהודי. במסורת היהודית כל אדם הוא עולם ומלואו. זה חלק בלתי נפרד מהאתוס שלנו. אתה, בנימין נתניהו, הפקרת עולמות שלמים. את כרטיס חבר המועדון שלך כיהודי עליך להשיב עכשיו. אינך יהודי, יהודי לא עושה דבר כזה. קדימה תגיד שוב: "כן אבל אהוד ברק, כן אבל יאיר לפיד, כן אבל גנץ." נגמרו התירוצים. נגמרו הספינים. אתה אחראי על חבריי שבעזה, על קרוביי שמתו ולא ישובו, על הכאב הבלתי נתפס שמקיף את כל עולמנו בעוטף. שקט יורים? לא, לא יהיה שקט יורים! לא מגיע לכם. אתם הפקרתם אותנו. אחדות העם? אתם לא בני עמנו. אחדות אני חייב לתושבי העוטף שיצאו מהתופת ולא בזכותכם. אנחנו חייבים אחדות איש לרעו, חייבים אחדות לחיילים שהגיעו לחלץ אותנו אחרי שעות בהן הפקרתם אותנו, חייבים אחדות לאזרחי המדינה שעוזרים לנו כעת. אתם נעדרים, לא בנמצא. אף אחד מאנשי הממשלה לא הגיע כדי להביט לנו בעיניים. אתם לא חלק מאיתנו, ולעולם לא תהיו. אני לעולם לא אסלח לכם על שהפקרתם אותנו למות ככה.
אני מצפה למכתב ההתפטרות שלכם על שולחני, ועל שולחן כל תושבי העוטף.