(לצפיה במקור)

חזרה >

gal.benami.98

שואת פסטיבל הנובה 07/10/2023
התמונה היפה הזאת צולמה דקות לפני שהכל החל, זריחה יפיפיה עם ירח ברקע, בניגוד מוחלט לכל מה שיתרחש בשעות הקרובות בחיינו.
השעה היא 06:30. אנחנו רוקדים ארבעה חברים מתוך חבורה של תשעה, מסתכלים על הזריחה ונהנים מהמוזיקה.
ואז זה התחיל, בהתחלה שמענו רקטות והיו עוד קולות מבולבלים שחשבו שמדובר בזיקוקים. אחרי כמה דקות של בלבול, הבנו שמדובר במטח כבד של רקטות ואנשים התחילו לרוץ לכל מקום.
תרחיש אפוקליפטי של ממש.
הכריזה של האירוע מודיעה שיש מטח כבד ושכולם נדרשים לצאת. חלק יוצאים ישר. בדיעבד מסתבר שמי שיצא ישירות נתקל במחסום של מחבלים מחופשים לשוטרים וחיילים, ונטבח. פשוט ככה.
אנחנו מתמהמהים, כמי שגדל בבאר שבע, אני לא מתרגש יותר מדי מכמה טילים. אומר לחבר׳ה שצריך להתאפס רגע, לשכב על הרצפה ולחכות שיעבור. אבל המטח ממשיך, לא נפסק וגם לא מראה סימנים של דעיכה. הנהלת המסיבה מתחילה להודיע בכריזה שיש מטח ולכולם לצאת מהאירוע. עוד יותר אנדרלמוסיה. אנשים לא מבינים מה קורה.
אנחנו רצים לקפל את הציוד ועדיין המומים ולא מבינים מה קורה, בשלב הזה מתחילים להבין שהמצב חמור, לא מבינים עד כמה. הכריזה של המסיבה מודיעה להתחיל לצאת מיציאות החירום. משהו מתחיל להרגיש יותר גדול מזה אבל עדיין מבולבלים ונשמעים להנחיות. אני אוסף את החבר׳ה שבאו איתי ברכב ואומר להם שמתקפלים לאוטו, איזה ציוד שנשאר שישאר שם. שתי בנות שאיתי חוזרות להביא נעליים שאחת מהן שכחה במתחם, ואנחנו מחכים. מהלחץ אני מתחיל לנסוע כשרק אחת עלתה, אבל מתפכח מהר מאוד ועוצר. כולם עולים ומתחילים לנסוע.
אני נוסע לכיוון שממנו נכנסו אל המסיבה, ומהר מאוד אחד המאבטחים של המסיבה אומר לנו בבהלה לעשות פרסה. אני עדיין לא מבין עד הסוף למה. היום אני מבין, שהאבטחה והניהול של אנשי המסיבה, מנעה ממניין ההרוגים שם להיות ׳רק׳ 260 ולא 2600. ההכוונה שלהם הייתה מצילת חיים לא פחות.
מתחיל להסתובב לכיוון ההפוך וכבר מתחיל לשמוע רעש שהוא אחר מפיצוץ רקטות או יירוט של כיפת ברזל. זה יריות, מתרחש פה קרב יריות. אנשים צורחים, רצים לכל עבר, נופלים, מתחבאים.
אני ממשיך לנסוע לכיוון היציאה השנייה בלי להבין שגם שם יש כאוס שלם. בדרך לעלות לכביש, התחושה שלי אומרת לפנות ימינה. אני מתחיל בפנייה ורואה רכב אדום עושה פרסה ומתקדם לכיווננו. בדיעבד מתברר שההחלטה לדבר עם הבחור ברכב, הצילה את חיינו. הפרצוף שלו לא יצא לי מהראש לעולם. זכוכיות מנופצות, חורי קליעים בכל הפח של הרכב, ודם יורד לו מהראש, כנראה מרסיסים. אני שואל אותו למה השוטר אמר לו להסתובב.
״אחי בכיוון ההוא אין לך סיכוי, ירו עלינו, תסעו לצד השני״. עדיין לא מעכל לגמרי מה מתרחש.
מחליט לעקוב אחרי הבחור עם הרכב האדום ולפנות שמאלה במקום ימינה. בינתיים מאחורינו אני רואה אנשים בתוך הרכבים שלהם מתים, אנשים שרצים ונופלים ומאחוריהם אנשים בבגדים רגילים לגמרי שיורים עליהם. חלק ממי שהיה איתי ראה אופנועים גם, את זה אני לא זוכר. ממשיכים לנסוע באטרף לתוך פקק שנראה שהוא לא מתקדם. בינתיים המחבלים הארורים ממשיכים להתקדם ולירות בכולם בלי היכר. אני והחבורה הקרובה שאיתי באוטו לא מבינים עדיין מה קורה, ממשיכים להתקדם לאט לאט עם הרכב. מקדימה מישהו שלא מבין מה קורה מתחיל רוורס ונכנס בנו. כאוס.
מסתכלים אחורה והמחבלים מתקרבים, אנשים נופלים בכל מקום, רעש של יריות מכל עבר, רקטות באוויר ורעשים של יירוטים. צועק לכולן תצאו מהאוטו עכשיו. שקט. התלבטות. הן לא יודעות מה לעשות, ולמען האמת גם אני לא. אבל אני בטוח שהדבר היחיד שאני יודע זה שצריך לצאת מהאוטו ועכשיו, אין לנו לאן להתקדם ואני לא מחכה באוטו כמו ברווז במטווח למוות שלי ושל חברות שלי. בסוף הן יוצאות. מתחילים לצאת מהאוטו ואני צועק להן שירוצו בלי להסתכל אחורה. אני יוצא גם.
שיט, שכחתי את הפלאפון באוטו.
בשיא טמטומי ובזלזול משווע בחיים שלי, חוזר לאוטו לקחת את הפלאפון. גם שם עדיין לא הבנתי את חומרת האירוע.
עד היום אני לא מעכל עד כמה ההחלטה הזאת הייתה חכמה. הפלאפון הזה הציל את החיים שלי, של חברים שלי, ושל עוד אנשים סביבי. כשאני מסתכל לאחור, רכבים שרופים, אנשים על הרצפה, אנשים רצים וצורחים שירו בהם, והמחבלים ממשיכים להתקדם.
מתחילים בריצה. כשאני מסתובב מהאוטו ומתחיל לרוץ אחרי חברות שלי, אני רואה מסביבי שוטרים, ועוד שוטרים. אחרי כמה מטרים, שלושה אנשים כהים עם זקנים, כובעי משטרה ואקדחים. הדבר היחיד שעובר לי בראש זה שאני מת. זהו. אין לנו סיכוי. קפאתי.
הם ממשיכים כאילו לא ראו אותנו ומתקדמים לכיוון הירי. כנראה שלעולם לא אדע אם הם היו מכוחותינו או שלא ופשוט לא עניינו אותם. רוצה להאמין שאלו היו הגיבורים שהצילו את חיינו.
ממשיכים לרוץ. בריצה שלי אני רואה תת אלוף. כאיש קבע בעבר, אני שואל את עצמי מה עושה פה תת אלוף כל כך מהר. אין לי באמת מושג כמה זמן עבר מאז שהתחיל האירוע. מצחיק לאן המוח הולך ברגעים כאלה. השעה היא בערך 8 בבוקר ועדיין אין לנו מושג מה קורה. שום מילות הרגעה מכוחות הביטחון, שום הכוונה או הבנה של מימדי האירוע, ובינתיים אלפי אזרחים רצים לכל עבר.
אני כבר בנקודה הזאת שקול יותר ומתחיל להבין את מימדי האירוע. לפני כן פתחתי את הגוגל מפס והבנתי שאם זה אירוע של חדירת מחבלים (מפיסות מידע שקיבלנו מאנשים בזמן הבריחה) חייבים להתקדם מזרחה. הרחק מהגבול. צועק לכל מי שמסביבי שחייב להתקדם מזרחה. חלק מקשיבים, חלק בוחרים דרכים אחרות. לעולם לא אדע מה עבר על כל אחד ואחד מהאנשים שהיה סביבי וקיבל החלטה על בסיס סט השיקולים שלו. חלק מהפרצופים שראיתי והאנשים שדיברתי או הרגעתי, אחר כך ראיתי בערוצי החדשות בתמונות הנרצחים או בסרטוני החטופים שהופצו ברחבי האינטרנט.
כולם נראים לי מוכרים, את כולם אני מזהה.
ממשיכים לרוץ לכיוון מזרחה. אני מנסה לגרום לכמה שיותר אנשים להצטרף אליי, למרות שאין לי באמת מושג אם זו ההחלטה הנכונה .
בהמשך הריצה לכיוון השדות, אנחנו רואים שוטר שהולך לכיוון שאנחנו הולכים אליו. אוזר את כל קור הרוח שהיה לי באותו הרגע ומנסה להבין ממנו מה עושים. מה ההנחיות. מי מנהל פה את האירוע. כלום. הבנאדם בהלם טוטאלי. בעצבים אני צועק לו ׳אחי תגיד לנו לאיזה כיוון להתקדם לפחות, יש פה מאות אנשים שאין להם מושג מה לעשות׳. ׳אין לי מושג, תשאלו את המוקד׳. לפני שאני מתעצבן אפילו יותר, מישהו צועק לו בצורה מתפלאת האם זה כדור שם ברגל. הבחור נורה ברגל, כנראה פעם או פעמיים. אני מבין שלא נקבל מענה ממנו, ושגם הוא בדיוק באותו מצב כמונו.
מגיעים לירידה לואדי לכיוון השדות של האזור שצפונית לקיבוץ רעים. הרבה אנשים מתלבטים שם. אני מתעקש בתוקף להכווין אנשים למזרח. חלק נעצרים, מדברים עם ההורים, מנסים להבין מה הם צריכים לעשות. הרבה קיבלו החלטות להשאר בנקודה הזאת, גם בעקבות שיחות עם ההורים. בדיעבד לא ברור מה עלה בגורלם. אני מסתובב אחורה ורואה את המחבלים ממשיכים להתקדם ואנשים ממשיכים ליפול. קרב יריות אדיר שמתרחש מאחורינו. רעשי פיצוצים של RPGים, רעש של ירי מכלים שונים ומגוונים. עדיין כאוס. צועק על חברות שלי שירדו למטה ומתחיל להתגלש. למזלי יש לי מכנס ארוך ונעליים עם סוליה עבה, אז זה שטויות. ביחס ללמות או להחטף על ידי מחבלים, אנחנו מדברים פה על ליקוק דבש.
אני למטה בתחילת הואדי, לפני כניסה לשטח פתוח למרחק של כמה שהעין מצליחה לראות. מתחיל לרוץ. הבנות לא איתי. מסתכל אחורה והן במעלה הואדי, מתלבטות. צועק להן לרדת, והן ממשיכות לשבת שם. ההלם היה טוטאלי. אנשים באמת לא מבינים האם שדה פתוח זה הרעיון הנכון תחת מתח רקטות שלא נגמר ונראה שלא יגמר בזמן הקרוב. לגיטימי לחלוטין.
עוברות עוד דקה ועוד שתיים. אני צועק להן שוב ומחליט לעלות למעלה. עולה, עוקף את כל האנשים שיושבים, והולך להגיד להן שיעופו למטה עכשיו. מאחורינו ממשיכים לירות עלינו מחבלים. כמות בלתי נתפסת שלהם מכל עבר. מעדיף לקחת את הסיכויים שלי בשטח פתוח עם רקטות ולא עם מחבל על אופנוע עם קלאצ׳ניקוב או RPG.
מתחילים בירידה שוב. נועם מאבדת את הנעל לפני כן. אומר לה שתמשיך למרות הכאבים. מאי ואלמה יורדות גם הן. מתחילים לרוץ בתוך השדות. עוד שעה ועוד שעה. אין מים, אין אוכל, לא ישנו כבר יממה עוד לפני האירועים האלה, והמורל ירוד לבלי היכר. כל הזמן הזה אני עם הגוגל מפס, מכוון וצועק לאנשים שיתקדמו מזרחה. אנשים אבודים. שואלים אותי מה עושים והתשובה היחידה היא להתקדם מזרחה ולהתרחק מהגבול. אנשים סומכים עליי ומתקדמים אחריי.
אני חושב על זה היום וליבי נכמר. אני, גל בן עמי, שאין לי שום כישורי הישרדות או טיפול באירועי טרור, מוביל קבוצה של 200 איש לכיוון מזרח. על סמך ההיגיון בלבד. בדיעבד, יכלו לחכות לנו בהמשך הדרך טרוריסטים עם טנדר, ולהרוג או לחטוף את כל הקבוצה הזאת. זה מספרים בלתי נתפסים.
אני קר רוח. עוד בתחילת האירוע אני מנטרל את עצמי מהסיטואציה. מתנתק לגמרי. אני במשחק מחשב. הירי מסביבי זה קאונטר סטרייק ואני רק צריך לשרוד את הראונד הזה כדי לנצח. לנצח בחיים שלי ושל חברים שלי. שיחת טלפון עם ניצן אחות של נועם. נועם לא יודעת מה להגיד. ׳ניצן, תסמכי עליי, אני מתפעל את האירוע, ביי׳. אין לי מושג על סמך מה אמרתי את זה. אמרתי לכם, משחק מחשב.
ממשיכים לרוץ עוד בערך שלוש שעות.
ועכשיו לחלק האופטימי בכל האירוע. אין עם כמו העם שלנו. תמיד אמרתי ותמיד אגיד. אנשים עוזרים להרגיע אנשים שהם לא מכירים, אנשים נותנים לאחרים את טיפת המים שעוד הצליחו לקושש מהרכבים כשאף אחד לא יודע כמה זמן עוד נצטרך לברוח ואנשים עושים הכל כדי להציל כמה שיותר אנשים אחרים באירוע. אנשים שהם לא מכירים. אין לי ארץ אחרת.
בזמן הריצה כל פעם שאנחנו עוצרים או מאטים, רעש הקרב מתקרב. אני צועק לבנות שימשיכו לרוץ לא משנה מה וכל פעם שהן מאטות אני דוחק בהן שיגבירו קצב. כל פעם שאני מסתכל לאחור אני ממשיך לראות אנשים נופלים. אסור להסתכל לאחור. אני ממשיך להכווין מזרח, ואומר לאנשים שיתרחקו מכבישים. בדרך מישהו אמר שהם הגיעו עם טנדרים ואופנועים ולכן מסוכן להתקרב לכבישים. אין לדעת מי יבוא. האינטרנט והגוגל מפס הצילו את כולנו.
ממשיכים לרוץ ומגיעים לנקודה שמתחילים לירות עלינו גם מצד ימין ( כיוון צפון) מתקדמים דרומה ומתרחקים מהרעש לכיוון העצים, וגם שם שומעים רעשי יריות. קרבות בכל עבר. שום מקום לא בטוח. בזמן הריצה, אני מסתובב לאחור כדי לראות כל הזמן שהבנות מאחוריי. באחת הפעמים, אני רואה בחור גדול ובחורה שנראית קצת אסייתית. אני לא מתמקד. בדיעבד אני רואה אותם לאחר מכן בסרטון שהופץ באינטרנט של החטופים. הם הפכו לסמל הזוועות של החטיפות במסיבה הזאת. נשבר הלב.
ממשיכים לרוץ מזרחה ומגיעים לעץ גדול. קבוצה של כ200 איש. מישהו בא בריצה מהכיוון ההפוך וצועק ׳יורים עלינו גם מקדימה, יש מחבלים גם מלפנינו!!׳
חוסר אונים. בפעם הראשונה בכל הבריחה הזאת, אני מרים ידיים. זהו, אנחנו הולכים למות. יורים עלינו מכל הכיוונים, אין סיכוי שננצל. חלק מהאנשים מקבלים החלטה להשאר ולקחת את הסיכויים שלהם מתחת לעץ. אנשים אחרים שם מתחילים להגיד אין ברירה מזרח הכי בטוח אז נתקדם מזרח וניקח את הסיכויים שלנו. אני מחליט להמשיך להתקדם גם לכיוון מזרח. אין ברירה, לא נשאר לשבת כמו ברווזים במטווח ולחכות שיוציאו אותנו להורג או גרוע מזה.
מתקדמים ומגיעים בסוף לאזור שמתחיל להראות יותר בנוי. אני אומר להם שלא כדאי לעבור דרך כבישים, מאותה סיבה של מחבלים שנוסעים על כלי תחבורה. מצד שני, אני אומר גם שחייב למצוא מקום סגור ולחכות שם לעזרה. בדרך מדברים עם מוקד משטרה, כשאני מנסה בכל לשון של בקשה שיתן לנו כיוון או יישוב קרוב להתקרב אליו. המוקדן הראשון אומר לי שאנחנו באירוע ואין לו איך לעזור לי, מדבר בזלזול ומנתק. המוקדן השני עוד מנסה לעזור, מבקש שאשלח מיקום ומנסה להרגיע שהוא ישלח ניידות. בשלב הזה אני כבר לא מאמין. הניידות גם לא מגיעות.
ממשיכים בכיוון למצוא מקום סגור ומגיעים לאזור של חממות שבתוכו גם כמה מבני פח ארעיים. נכנסו למבנה הראשון, שתינו מים מהברזים ומהמקרר שהיה בחוץ וסוף סוף הייתה קצת הפוגה. מצאנו בירות, אבל במצב הזה בירה הייתה הדבר הכי פחות מרגש בעולם בערך. היינו מעדיפים למצוא אקדחים.
אחרי כחצי שעה במבנה הזה, חבר׳ה מאחד המבנים הסמוכים אומרים לנו תעברו למבנה שלנו. יש שם תמי4, מזגן, ובאופן כללי מבנה קצת יותר מסודר. כל אחד מספר מהחוויות האישיות שלו, מכירים קצת את האנשים שאיתם ברחנו. חלק בהתקפי חרדה, חלק איבדו חברים, חלק עוד בשיחות עם ההורים לנסות להרגיע.
לאחר שעתיים בערך במבנה, מגיעים עוד חבורה של בערך 100 חבר׳ה. המקום נהיה הומה אדם, רועש, ובאופן כללי מטרה קלה למחבלים. מישהו חושב שזה מצחיק לשחק עם האזעקה. האזעקה מופעלת בטעות. פוסט טראומה, אנשים בבלאגן ולא מבינים מה קורה. אחרי כמה שניות אנחנו שומעים בום חזק בפח מבחוץ. זהו, כולנו מתים. האזעקה מפסיקה. מישהו בכלל נתן מכה לחיבור של האזעקה מבחוץ ונטרל אותה.
יותר מדי אנשים במקום אחד. באיזשהו שלב מגיע שוטר בודד שבידיו ולו פיסת המידע הקטנה ביותר. הבנות נרגעות קצת בזכות הגעתו, אני מבין ששוטר אחד מול שיירות של מחבלים, לא הדבר הכי מרגיע בעולם. אני מנסה לשכנע את השוטר לבקש שיביאו ניידת עם נשקים ושאנחנו נתפעל את האירוע בעצמנו, כי ברור שאף גורם אחר בשלב הזה לא יגיע להציל אותנו. הוא אומר לי שהוא בלי קשר ורק עלה למשמרת. גם הוא, כמו השוטרים הקודמים, מבולבל. נו, ניחא. גם הוא לא יודע לאן להתקדם. כל רכב שעובר מקפיץ את כולם מחשש שהולכים להרוג אותנו והשוטר מתקדם עם האקדח שלוף במטרה לנסות להרגיע את כל הנוכחים.
כשהכמות אנשים גדולה מדי, מישהו מקדימה אומר שיש רכבים בהמשך הדרך לכיוון מזרח שאוספים אותנו. אזרחים, שלקחו על עצמם את הסיכון והחליטו לצאת ולאסוף ניצולים של הטבח במסיבה. כולם מטפסים את הגדר ומתחילים ללכת בשביל עפר, וכרבע שעה לאחר תחילת ההליכה מתחילים להגיע טנדרים מאחורה ומקדימה. בהתחלה, חשש גדול ואנשים מתחילים לצעוק. אחרי כמה שניות אנחנו מבינים שאלו המושיעים שלנו אחרי כל המסע הזה. מעמיסים כמה שיותר אנשים לטנדרים, אבל לנו אין מקום. אחרי שהרכב מתחיל לנסוע, אני רואה שנועם כבר לא יכולה ללכת ועוצר אותו. תעלו את שתי הבנות האלה, הן לא יכולות ללכת אני אומר לחבר׳ה מאחורה. הן מצליחות לעלות ונוסעות איתם לאזור ישוב פטיש.
אני ממשיך להתקדם ברגל. אחרי כשעה שבה סוף סוף קצת הפוגה ויכולת לנהל סמול טוק עם האנשים שאיתם הלכתי (אחלה גברים אגב), מגיעים טנדרים נוספים בטפטופים. האחרון שבהם אוסף אותנו ומסיע אותנו לישוב פטיש. שם אנחנו פוגשים את אבא של נועם, שהגיע כל הדרך מיקנעם עם נשק אישי ועבר מחסומים משטרתיים כדי לאסוף את הבת שלו. לא מאמין שאני בנקודה הזו, אבל עולים על הרכב ונוסעים לכיוון תל אביב. בחזרה הביתה.
9 יצאנו למסיבה, ו9 הגענו בריאים ושלמים לבתינו. לא פחות מנס. חבורות אחרות גם ששמענו בדרך וגם לאחר מכן בחדשות, חלקם נחטפו, נאנסו, נפצעו קשה או נרצחו. נס מכל הבחינות. היה שם ניהול קר רוח של מארגני המסיבה ושל האנשים במסיבה, שלמרות כל הכאוס הצליחו עוד לחשוב קצת בבירור, והיה שם עזרה מהשמיים של אזרחים אמיצים שקיבלו החלטות לצאת מהבתים שלהם למרות חוסר הידיעה. אני רוצה להגיד שאני מתבייש שאלו המוקדנים שלנו במשטרת ישראל, נתנו לכל מי שהתקשר הרגשה שהוא זבל אנושי, במצב כזה קיצוני, ופשוט איחלו בהצלחה ושאין להם איך לעזור. יש לי אינסוף ביקורת על הניהול. הניהול היה כושל מקצה לקצה. שלחו שוטרים גיבורים להלחם ללא מערך מסודר, עם אקדחים ובלי שכפצים, בקבוצה של עשרות אם לא מאות מחבלים, חמושים בנשקים חצי אוטומטיים, חלקם עם שכפצים, Rpgים, מאגים, רימונים וכו. נותר רק להשאיר לדמיון מה קרה לשוטרים הגיבורים, שבגופם הצילו את אלפי המשתתפים במסיבה שלא נרצחו או נחטפו.
כאדם שלא תפס עמדה פוליטית משמעותית בשנים האחרונות, לא השתתף בהפגנות וטען שחוסר הידע שלו בתחום לא מאפשר לו לקבל החלטות הגיונית על התחום (שנבע גם מחוסר עניין), אני אומר בפה מלא ואעשה כל שביכולתי כדי שזה יקרה. כל הדרג המדיני צריך לטפל באירוע מקצה לקצה בצורה המיטבית, ובדקה אחרי שכל האירוע נגמר, לשים את המפתחות. כל דבר שונה מזה, הוא חדלות פרעון של מדינת ישראל. אבוי לאזרחים שהפקירו את חייהם בידי האנשים האלה. לא משנה מה הנסיבות, מה קורה מאחורי הקלעים ומה אנחנו לא חושבים עליו שהם כן. לא משנה כלום. כל הדרג הניהולי חייב ללכת הביתה.
תשתפו כדי שיבינו מה קרה שם