סיפור מלחמה

עדויות מקיבוץ סופה ומוצב סופה

"אני יוצא מהבית ורואה מחבל על הגדר"
הרבש"ץ אליה לילינטל וחברי כיתת הכוננות של קיבוץ סופה – עדו חוברה ז"ל, מיכה לאופר, עודד לביא, מיכאל ברמן ויובל בלחסן. נלחמו לבדם במשך שעות ארוכות והדפו עשרות מחבלים מפאתי הקיבוץ.

יובל בלחסן: "מחבלים החלו לאגף אותנו מאחור, אך יצאתי לאיגוף נגדי וחיסלתי גם אותם. להערכתנו כיתת הכוננות חיסלה יותר מ־15 מחבלים. כל זה קורה בשש שעות עד שיחידה מסווגת ראשונה מגיעה לקיבוץ וחוברת אלינו".

מיכה לאופר: "אני יוצא מהבית ורואה מחבל מטפס על הגדר. אני עם אקדח מסתער עליו ומחסל אותו. לאחר מכן התקבצו מחבלים מול הבית שלי, שממוקם מול המטע. כל הזמן יורים עלינו ומנסים לחדור לקיבוץ. היינו חייבים למנוע את כניסתם לקיבוץ. אני לא גיבור, פשוט הגנתי על הבית".

מתוך ידיעה שפורסמה באתר וואלה, ב־13 באוקטובר

רסיסי גבורה – הפרויקט המלא

"חשבתי על הלוחמים שלי, שהם גם הילדים שלי"
סא"ל אור בן-יהודה, מפקדת גדוד קרקל. הכוחות בפיקודה נלחמו מול עשרות מחבלים והצילו את המוצב מנפילה.

"הבנתי שזה אירוע אחר לגמרי. פניתי קצת הצידה וראיתי מעבר לסוללה נהירה מטורפת של מחבלים. עשרות. עם ג'יפים, אופנועים, רגלית. ריכזתי את כולם אליי והתחלנו לעצור את כל ה'הגעות'. פתאום שמעתי בקשר את אחד המסוקים פונה אליי באופן אישי. 'קודקוד, כאן המסוק הרלוונטי, אני לטובתך'.

"חשבתי על שלושת הילדים שלי, חשבתי על הלוחמים שלי שהם גם הילדים שלי, חשבתי שכל מה שבא לי זה להוציא אותם מפה בחיים ושכל מי שנמצא במוצב – יצא מזה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לשדר שאנחנו הולכים לבלום את זה.

"…כמעט חמישים מחבלים וצלפים, כולם בכיוון שלנו. ואנחנו רק 12 לוחמים. את השאר הצבנו ביישובים ובמוצב סנאי כדי להתכונן להמשך. פתחנו במהירות באש מקלעים, מטול וטיל לאו. הירי שלנו היה מאוד יעיל. הרגנו מחבלים והשאר התפזרו. פתאום אני רואה מחבל מטווח אפס, קופץ עליי. זה או אני או הוא. מזלי שהייתי מספיק דרוכה, יריתי לעברו והוא עף אחורה, אבל הספיק לירות עליי כדור אחד. לא נפגעתי.

"העלינו לאוויר רחפנים עבור שייטת 13 כדי להראות להם מה קורה בתוך המוצב. איפה נמצאים המחבלים. תוך כדי הקרבות פינינו לאחור פצועים. סך הכול היינו במוצב 14 שעות עד לטיהור".

מתוך ראיונות לוואלה, 18 באוקטובר, ולחדשות 12, 19 באוקטובר

"נשלחנו להציל חיים, זאת המטרה שלי"
עמית מוסט ז"ל, 20, ממודיעין. לוחם וחובש בסיירת נח"ל. רץ בין חדרי המוצב ללא אפוד וקסדה כדי לטפל בפצועים, עד שנפגע בעצמו.

מכתב שכתב עמית מוסט ז"ל, ונמצא בחדרו:

"רוצה להיות החובש הכי טוב שאני יכול להיות, כבן אדם שרק רוצה לעזור לאנשים ובאמת רוצה לתרום מהיכולות שלי כמה שאני יכול. אני מאמין שאני יכול להציל חיים ולמנוע מוות. המשפט שמאוד מנחה אותי הוא המשפט של אבא שלי: Do your best and leave the rest. נשלחנו להציל חיים וזאת המטרה שלי בצה"ל. אני מאוד שמח שהגעתי למקום הזה".