סיפור מלחמה

יום שבת ה-7 לאוקטובר 2023, אמא שלי, מזל דרום בת השמונים ושמונה, ישנה במיטתה בממ"ד שבקיבוץ כיסופים. השעה 06:30 בבוקר כשרעש פיצוצים אדיר מעיר אותה משנתה. היא לא דואגת מכיוון שהיא בתוך הממ"ד ומתקפת טילים על הקיבוץ היא דבר שבשגרה. היא חוזרת למיטה ומנסה להירדם שוב. לפתע היא שומעת צעקות ודפיקות חזקות בדלת ויוצאת מהממ"ד מטושטשת לגמרי. בתוך ביתה היא מוצאת ארבע גברים ערבים, לא חמושים. הם אוכלים מקערת הפרות שיש לה על השולחן ומהאוכל שיש במקרר. אמא מביטה בהם המומה והם עוזבים את הבית. היא מתקשרת לדרורית, אחותי הבכורה, שגרה בבניין הסמוך אך אחותי לא עונה. היא יוצאת מהבית ונדהמת לראות הרס וחורבן, "כל השביל היה מכוסה בענפים" היא מספרת. היא דופקת, רועדת ובוכה, על דלתות השכנים אך אף אחד מהם לא עונה לה. בלית ברירה היא מנסה לרוץ לכיוון ביתה של דרורית. היא שומעת רעש מאחוריה וכשהיא מסתובבת היא מזהה שזה אחד הגברים שהיה אצלה בבית. הטלפון שלה מצלצל, הגבר הערבי מבקש את הפלאפון אך היא מסרבת לתת. "אני הולכת לבת שלי" היא אומרת לו באנגלית שבורה והוא מניח לה. היא ממשיכה לרוץ עד שמגיעה לביתה של אחותי, דופקת בדלת רועדת ובוכה. דרורית שומעת אותה ומכניסה אותה לממ"ד. אמא פורצת בבכי היסטרי ולא מצליחה להירגע שעות ארוכות. היא חולת סכרת וכבר זמן רב בלי אוכל ותרופות. רק בשעה 13:00 אמא ואחותי רואות טנקים מחוץ לבית ומבינות שהצבא הגיע. מחוץ לבית מתחולל קרב. בשעה 03:00 לפנות בוקר הן שומעות קולות בעברית, מסתכלות דרך החלון, רואות חיילים ויוצאות מהממ"ד. חייל אחד לוקח את דרורית לפינוי וארבעה חיילים מלווים את אימא לביתה, היא מסרבת להתפנות בלי התרופות שלה. בתוך הבית החיילים עוזרים לה לארוז, היא חלשה ומבולבלת והם דואגים לה. ברגע שהם יוצאים מדלת הבית נפתחת עליהם אש. בבניין ממול מסתתר צלף. החיילים מחזירים את אימא לממ"ד עד שחבריהם מחסלים את הצלף. השעות נוקפות והשעה כבר 05:00 לפנות בוקר. בחוץ עלטה והדי יריות. החיילים עושים ניסיון נוסף לחלץ את אימא. שוב נפתחת עליהם אש. אחד החילים משכיב את אימא על המדרכה ומגונן עליה בגופו. היא בוכה והוא מלטף לה את השער ומנסה להרגיע אותה. בשלב הזה אימא על סף התמוטטות. החיילים צריכים להרים אותה ולהכניס אותה בחזרה לממ"ד. המשקפיים נופלות לה והם יוצאים החוצה עם פנס עד שמוצאים את המשקפיים ומחזירים לה אותם. ניסיון יציאה שלישי מצליח והם מגיעים לנגמשים שממתינים להם על יד הבסיס הצבאי שנמצא בתוך השכונה. "הרבש"ץ המלאך, רוני ספג', הרים אותי כמו ילדה קטנה והכניס אותי לנגמ"ש". אמא דואגת שהמזוודה שלה תלך לאיבוד אך הוא מרגיע אותה ואומר שהוא ידאג לה. הנגמ"ש מוציא את אימא לאוטובוס שמחכה מחוץ לקיבוץ. הם מחכים שהאוטובוס יתמלא בעוד ועוד מפונים מהקיבוץ. אחי יאיר שהיה מנותק קשר מיום שבת בבוקר נמצא בריא ושלם בתוך הממ"ד ומצטרף למפונים.
אמא, שנמצאת היום בים המלח, מבקשת למסור במעמד זה: "אין על עם ישראל, תודה לחיילים מסיירת אגוז שהצילו אותי, תודה להשגחה עליונה שפגשתי בוזזים ולא רוצחים, תודה למשפחה שלי שלא עוזבת אותי לשנייה אחת ותודה לכל המתנדבים שמביאים תרומות של ציוד ובגדים למלון. אנחנו עטופים, בטוחים ושמורים"