סיפור מלחמה

ב-7 באוקטובר, אני ו-2 חברים שלי הלכנו לפסטיבל NOVA.
פסטיבל נובה הוא הפקת ענק, הרייב כלל כ-3,000 איש. התרגשנו לקראת הפסטיבל.
בתור לבדיקה הביטחונית שמענו ספרדית, אנגלית, פורטוגזית ושפות נוספות. זה היה פסטיבל בינלאומי שאירח תקליטנים מברזיל, הודו אירופה ומדינות אחרות. רקדנו ונהנינו.
בסביבות הזריחה, רקדנו בבמה המרכזית כאשר ישר שמענו פיצוצים עזים. כמה רגעים לאחר מכן, המוזיקה כובתה, רצנו ותפסנו מחסה מתחת לעצים באזור הקמפינג, היינו תחת תקיפה של רקטות אבל עדיין לא הבנו את גודל התקיפה שאנחנו נמצאים בה. לאחר זמן מה, בעודו תופס מחסה ממתקפת הרקטות, הגיע מאבטח וצעק עלינו "להיכנס למכוניות שלך ולעזוב".
אספנו במהירות את החפצים שלנו ומיהרנו למגרש החניה. זה היה כאוס, איבדתי קשר עם החברים שלי, בזמן שרקטות המשיכו ליפול מסביבנו.
התקשרתי לחבר שלי בטלפון וניסינו למצוא זה את זה שוב; בסופו של דבר, מצאנו אחד את השני ונכנסנו למכונית. זה היה כאוטי. אנשים נתקעו בפקקים ביציאה והחלטנו לעצור את המכונית בצד ושוב לתפוס מחסה מהרקטות, הם לא עצרו (בנקודת הזמן הזו לא היה לנו מושג מה מגיע ושהמחבלים חדרו לישראל).
בכל פעם שנכנסנו לרכב נסענו כמה מטרים, עצרנו ותפסנו מחסה מתחת לעצים; כך תכננו לצאת אל הכביש המרכזי; בכל פעם עוצרים ותופסים מחסה.
לפחות זה מה שחשבנו שיקרה. עד שלפתע התחלנו לשמוע רובים ויריות.
זה היה הרגע הראשון שהבנו שאנחנו נתונים להתקפה עצומה.
אנשים התחילו לצעוק להיכנס לרכב ולברוח, אז כך עשינו. הגענו לכביש הראשי ושמענו יריות מימין וראינו את כל המכוניות שנסעו לפנינו פונות שמאלה. ו
החלטה מהירה של חברתי שנהגה, הוא לנסוע ישר בלכביש עפר במקביל לכביש הראשי. נסענו ליד המכוניות התקועות, אנשים היו מבולבלים עם פאניקה על הפנים; תוך כדי נסיעה אספנו 2 בנות.
ראינו מרחוק איש משטרה והורדנו את הבנות שם, אבל השוטרים היו מבולבלים אז החלטנו לצאת החוצה. בר נסע ואני ניווטתי הגענו לכביש הקרוב שנראה בטוח, ביציאה מהשדה ראינו מכוניות נעצרות על הכביש. היה צומת T בינינו שאליו רצינו לעלות.
היה שם טנדר לבן ולידו אדם לבוש אפוד צבאי, לא הבנו מי הוא; ידענו שקרה משהו יוצא דופן אבל לא היה לנו שמץ של מושג על המחבלים שפלשו לישראל. האטנו את המכונית שלנו ואז שמנו לב שהוא הוציא מהחלק האחורי של המשאית מקלע ענק וכיוון אותו אלינו, ברגע זה היה ברור מה הוא ומה כוונתו.
בר סובב את הרכב במהירות ולחץ על דוושת הגז הכי חזק שהוא יכול, מנסה להוציא אותנו משם בזמן שאנחנו מחבקים את עצמנו בכדי לא לחטוף אש.
למזלנו, שמענו רק ירייה אחת - הנחנו שהמקלע נתקע.
המשכנו לנסוע במלוא המהירות, לכיוון השמש, מכיוון שהזריחה היא ממזרח - ועזה היא במערב.
רקטות ויריות נשמעות ונפלו מכל עבר, כל אזעקה אנחנו יוצאים מהמכונית ונשכבים על הקרקע ומסתכלים לכל עבר לראות אם מחבלים מגיעים.
בסופו של דבר הגענו לכביש ליד מושב "פתיש". משם החלטנו לנסוע דרומה, לא לעבור אף ערים ערביות. הגענו לביתי בבאר שבע בשעה 9:15 בבוקר.

חשוב לי להוסיף שאנחנו אנשים של שלום כאן בישראל ויש לנו קונפליקטים בחיינו. הזכרתי בסיפור את החשש שהיה לנו לעבור דרך יישובים ערביים בנתיב המילוט שלנו בגלל אותם סכסוכים.
מול חמאס והאידיאולוגיה שאיראן מפזרת באזור, אין לנו סכסוך אלא מלחמה.
הם אינם פועלים לפי קוד מוסרי שאנו מכירים ומקדמים.
בפלישה לא הבדילו בין צעירים למבוגרים, זכר או נקבה.
ברהט, עיר בדואית שפחדנו לעבור בה, נרצחו לפחות 17 בני אדם, ילדים ומבוגרים.
לפי האידיאולוגיה של המחבלים שרצחו את אותם ערבים בדואים, הם בוגדים מעצם העובדה שהם גרים לידנו.
ימים עצובים, אני מאחל לכולנו ימים טובים יותר.
It is important for me to add that we are people of peace here in Israel, and we have conflicts in our lives. I mentioned in the story the fear we had of passing through Arab settlements on our escape route because of those conflicts. With Hamas and the ideology that Iran spreads in the region, we do not have a conflict but a war. They do not follow a moral code that we know and promote. In the invasion they did not differentiate between young and old, male or female. In Rahat, a Bedouin city that we were afraid to pass through, at least 17 people, children and adults, were murdered. According to the ideology of the terrorists who are murdering those Bedouin Arabs, they are traitors because of the very fact that they live next to us.
Sad days and I wish us all better days.