סיפור מלחמה

מסיבה ראשונה של הנובה, אני מצטרפת בשביל לפרגן ונדהמת מאווירת האושר והאהבה שיש שם. גם מי שפחות אוהב את המוסיקה, כמוני, חייב להגיע לפחות פעם אחת ורק לחוות טיפה מהאהבה הזאת.
יום שישי 6.10, מגיעה המסיבה ששקד כל כך חיכה לה. שוב האנשים שלו, המוסיקה שלו, האהבה שלו. מאושרת בשבילו.
דודי מבקש מכולם, מכל החברים שלא תמיד באים, בבקשה הפעם תבואו להיפרד ממני לפני הטיסה.
בהחלטה של הרגע, מחליטה להצטרף ללילך ולהגיע להפתיע את דודי. כמה שהוא היה שמח. היו שעות מאושרות, יושבים ביחד בקנטה שלנו, שרחלי קוראת לה ״הבית״, ככה זה הרגיש. הבית שלנו. כל החברים יושבים מאושרים יחד, מאוהבים.
יום שבת, 7.10, 6:30 בבוקר. מתרגשים לקראת הזריחה ואנחנו יוצאים מהרחבה ללכת לראות אותה. אני רואה כוכב זוהר בשמיים. בהתלהבות של ילדה תמימה וטיפשה אני צוחקת ואומרת לדודי שיסתכל יש כוכב מיוחד. הוא מחייך אליי בחזרה ואומר שיש הרבה. שקד עוד אומר שזה פצצות תאורה אולי. פתאום מגיע בחור ושובר את התמימות- ״קסאמים״! איכשהו אנחנו מתקבצים שם, ג׳יימס מגיע וגם ליאתי שצילמה אותנו בוידאו מצמרר ואחרון לפני ההתפצלות שלנו.
כולנו רצים ל״בית״, רואים שכל החברים בסדר. המאבטחים צורחים עלינו לעוף מפה. שריקות, המוסיקה נעצרת ואומרים במיקרופון שיש צבע אדום. המסיבה נגמרה. לעוף מפה!!!
אני לא נושמת, התקף חרדה ושקד מפחד שאצטרך משאף שאין עליי. מבין שחייב לקחת אותי מפה. לוקחים את הדברים ומבקשים מכל החברים לעוף למכוניות. אני כבר רואה שחור מתקשרת לאבא הוא לא עונה, אני חייבת לעוף הביתה. מצוותים את ירדן ללילך כי אני זו שבאתי איתה אבל לא יכולתי בלי שקד. ג׳יימס מצטרף אלינו, נכנסים לאוטו ומתחילים להתקדם ליציאה מהמסיבה. ירדן מתקשר אליי, בואו כולם אליי לדירה בתל אביב. נוריד פאניקה, נשמע מוסיקה ורק אז נעלה לצפון. רק רצינו לברוח מהקסאמים. מי ידע בכלל?
7:00 בבוקר בערך. אנחנו בין הראשונים שבורחים מהמסיבה. יש ביציאה שוטרים שחסמו את הכביש שמאלה, חייבים לפנות ימינה. אני יותר רגועה, הצלחנו לברוח. ניפגש כולם תכף אצל ירדן, ברוך השם.
פנייה אחת ימינה מגיעה עכשיו, הפנייה ששינתה לנו את החיים. אהובי על ההגה. פונים ימינה ונתקלים ברוע. מפלצות. אימה. הם עשרות מולנו על אופנועים והם מרססים אותנו. לא אשכח לעולם את הרעש. את הקרבה אלינו. את המראה שלהם. שקד שלי מציל אותנו, לא יודעת אפילו מאיפה הכוחות, עושה פניית פרסה חדה ונוסע על 200 קמ״ש.
לפני שמבינים שקרה לנו עכשיו נס ואין עלינו שריטה, אני צורחת לילך!!! חייבת לחייג ללילך. מתקשרת ובצרחות מתחננת בפניה שלא יעלו על הכביש. מחבלים. לא זוכרת איך השיחה נגמרה.
רואים ג׳יפ צבאי על הכביש. קופצים מהמכונית ומתחננים בפניהם לעזרה. ירו עלינו! תיסעו ותירו. תוך כדי מבינים שאנחנו בכניסה לבסיס צבאי ענק. חייבים להיכנס לשם להיות מוגנים. נכנסים וצורחים על החיילים בכניסה (בטח חמישה) שריססו אותנו עכשיו. שיש מחבלים. שיתכוננו לירות! לא אשכח את המבטים שלהם תוך שהם ממשיכים לעשן את הסיגריה. לא הבינו מה אנחנו רוצים. שקד צורח עליהם שיביאו לו נשק עכשיו! אף אחד לא מבין אותנו. אני מחייגת לאור דוד שלי שיעיר את אבא. את השיחה הזו אני בקושי זוכרת. שומעת ששקד צורח שהמחבלים נכנסים לבסיס. אני לא מאמינה.
נכנסים לתוך מועדון כזה ליד הש.ג, אני שקד ג׳יימי ועוד בערך 15 אזרחים מהמסיבה. כולם צורחים ובוכים עד שמבינים שאסור לנו לעשות את זה עכשיו כי אנחנו שומעים צרורות של ירי בלתי פוסק. אני בליבי עוד בטוחה שאלו הלוחמים שלנו שמצילים אותנו עכשיו, ושכל המחבלים מתים.
מחליטים לנעול את הדלת, לכבות את האור ולהישכב על הרצפה. שקד מכניס אותי מתחת לשולחן, ג׳יימס לידי בצד השני ושקד עם הגוף שלו מעליי.
למה הירי לא מפסיק??? למה לא שומעים חיילים???
רק יריות. עוד שעה. עוד שעה. שומעים את המפלצות. מדברים בערבית, צוחקים. מחליפים מחסנית. נתקלים במעצור. הכל לאט לאט. ממשיכים לירות.
היריות פוגעות במבנה שלנו. מפוצצות את צינור המים. הם מנסים לפתוח את הדלת. אנחנו בדממה. רועדת מפחד. בחור לידי לוחש שיר למעלות. השני אומר שמע ישראל. אני חושבת על ההורים שלי. תוך כדי מעדכנת בלי סוף כל מי שאפשר בווצאפ על הסיפור שלנו. שיידעו.
אני מבינה שזה הסוף. נזכרתי בהורים שמתו להם הילדים מבלי לדבר איתם בפעם האחרונה. מחליטה לכתוב להורים שאני אוהבת אותם. מספיקה גם לנעם. מכריחה את שקד לכתוב להורים שלו. אומרת לשקד בלי סוף שאני אוהבת אותו. מסתכלת על ג׳יימי והוא מנחם אותי במבט.
עוברות שעות, איפה הצבא שלנו???
עוד אין לי מושג שהחריבו לנו את המדינה.
אחרי עוד כמה שעות של ירי. בסביבות השעה 15:00, השפה הערבית מתערבבת עם עברית. יש ניצוצות בעיניים שלנו. ממשיכים להיות בדממה. להקשיב. מפחדים פחד מוות לצאת.
לאט לאט בחור שהיה איתנו קם להציץ בחלון. חלק צורחים עליו. מתחילים לריב אחד עם השני בחדר. הוא בכל זאת מציץ. תודה לאל, הוא רואה חיילים.
הם באים אלינו. אנחנו מתפרקים.
יוצאים בשיירה מהחדר הארור. גופות מחבלים מולי. מרגישה בסרט. פתאום המפקד שמוביל אותנו עוצר. רדו למטה!! יורה מולנו בעוד אחד. אני מתמוטטת. מגיעים לחמ״ל. עוד ועוד אזרחים מגיעים. עוד ועוד שעות עוברות. מתחילה להרגיש את הרעב. לפחות כאן יש שירותים ולא צריך לעשות בדלי מול כולם. לא רואים את הסוף. כבר 12 בלילה. כל פעם עוד מחבל בבסיס. אסור לצאת.
תוך כדי דואגת לאבא שלי ואבא של שקד הגיבורים שבאו לחלץ אותנו. הסתובבו במקומות המסוכנים ביותר. ראו את הזוועות הקשות ביותר. סליחה שבאתם אחרינו לשם.
בערך 1:00 בלילה. פתאום הוא הגיע. המלאך שלנו. הלוואי ואמצא אותך. הבטיח שהוא עכשיו לוקח אותנו למקום בטוח. נכנסים לטנדר מלא בדם. נוסעים אחריו ואחרי האמבולנס בשיירה. רואים את הרכב שלנו. רואים את כל הקליעים ועדיין לא מאמינים שאנחנו בחיים.
מגיעים לאבא ומנש. תוך כדי הבריחה הביתה, קסאמים בלי סוף. מראות בלתי נתפסים על הכבישים.
מגלה לאט לאט שכל החברים שלי (כמעט) בבית.
חזרנו בחיים. חלק מאיתנו לא.
רק יכולה להודות על הזכות להיות כאן. זה לא מובן מאליו.
תודה לשקד שלי שהגן עליי בגופו בידיעה שהוא מסכן את עצמו. ששמר עליי כל שנייה וחיזק אותי. ולג׳יימי שלי חבר ילדות שלי שלעולם לא עוזב אותי, גם לא עכשיו. לחיילים שלנו שנלחמו בהם והגיעו בסוף.
תודה לאבא שלי ואבא של שקד (שהוא גם קצת שלי) שעשו הכל כדי להחזיר אותנו הביתה. ואני מתכוונת הכל.
יהי זכרכם ברוך. גברים, נשים, תינוקות, ילדים, קשישים, חיילים. הלב שלי מרוסק ולא אשכח אתכם לעולם.
לא יודעת איך ממשיכים מכאן הלאה.
נשבעת אין לי מושג.
רק יודעת שעם ישראל חי. אנחנו חייבים לעבור את זה יחד.