סיפור מלחמה

הגענו למסיבה בשעה 1, עד שנכנסנו בשער ופתחנו את האוהל ואת הציליות והכסאות- בערך 1:40 כבר ישבנו. סביבנו הרבה מאד אנשים, ישבנו במעבר. כל הזמן אנשם באים והולכים עם ציוד. היו בשלב הזה מאות אנשים במסיבה. ישבנו, שתינו, צחקנו, ובערך לקראת 4:30-5:00 נכנסנו לרחבה הגדולה של המסיבה. אני לפני זה עשיתי סיבוב- היו 3 רחבות- אחת גדולה, אחת קטנה מאד, ורחבה קטנה ומרוחקת משהו כמו 50 מטר= קראו לה הפטריה. עשינו סיבוב. היינו 4 חברים (כולנו נשארנו בחיים). היינו מול הרחבה מאחורה, בקצה המאהל - היתה מין צילייה ענקית של הרחבה הגדולה והיינו בדיוק מול הבמה. לקראת המקום שהאוה פוגש את האדמה. הייתה תאורה מדהימה, מוסיקה וסאונד. היה פסל של בודהה למעלה, מעל הדי-ג'יי. הכל היה מדהים והכל היה כיף, כולם רקדו, שמחו, חייכו, צחקו, נהנו. חיכינו לזריחה. והשמש עלתה באזור 6:00, שמש מדהימה. הייתה זריחה ממש יפה. באזור 6:30 התחלנו לראות דברים באוויר, כמו זיקוקים, והתחיל להיות צבע אדום. המוסיקה לא נגמרה עדיין. אחרי כמה שניות הפסיקו את המוסיקה, ביקשו מכולם להשתטח. השתטחנו על הרצפה, כולם השתטחו ואף אחד לא הבין מה קורה. בינתיים אנחנו בהרגשה של "סבבה, יש טפטופים, צהל יטפל ונמשיך את המסיבה". אחרי דקה-שתיים עלה שוטר שאני חושב שהוא אחראי על האירוע, הוא אמר "חברה, אני מנהל איזור, אני מבקש מכולם להתפנות, יש צבע אדום". הפסטיבל היה עם אבטחה ושוטרים, ומד"א. אני מניח שהשוטר היה במקום מלכתחילה. אנשים, בהישמע האזעקה מאד נלחצו והתחילו ללכת לאוהלים ולהתקפל. אנחנו לא חששנו יותר מדי וראיתי איזה סרטון ששלחו לי החברים שב-6:35 אנחנו גם התחלנו להתקדם לעבר האוהל. הגענו לשם, היינו שם עוד 20-30 דקות. ישבנו שם כי אמרנו לעצמנו "לאן נלך? השטח פתוח, עדיף לשכב על הרצפה". בזמן הזה היו עוד אזעקות, כל הזמן. היו שוטרים ומאבטחים שביקשו להתפנות לפי הוראות פיקוד העורף. אני זוכר ספציפית סיטואציה שאנשים פשוט יצאו עם כל מה שהם הצליחו לקחת לכיוון היציאה ופתאום הייתה שוב אזעקה, מאבטח צועק לכולם להשתטח. אנחנו פשוט שוכבים על הרצפה ומחכים שיעבור. היינו לא במצב לנהוג וחיכינו קצת. אמרנו לעצמנו שזה חוסר אחריות להכנס לאוטו ולנהוג כי נוכל להרוג מישהו. חיכינו שנירגע קצת. התחלנו לקפל את הדברים, היו חברים שלא היו במצב אז אני ועוד חבר קיפלנו הכל- כל הציוד והאוהלים. שמנו על עגלה. בדרך, עד שהכל קופל, עברו כל מיני אנשים- חייכו, הציעו סיגריה, חילקו אהבה ואמרו שהכל יהיה בסדר. היינו בבאסה שנגמרה המסיבה. אחד החברים אמר שלא מתאים לו להשאר פה, שהוא לא מרגיש טוב. הלכנו לעבר האוטו שהיה בערך 50 מטר מהכניסה למסיבה כי חנינו ממש קרוב. יוצאים מהמסיבה, מגיעים לאוטו ופותחים אותו - מעמיסים את הציוד. אף אחד לא היה מסוגל עדיין לנהוג, מחליטים להתיישב במקום. פותחים כיסאות ומוציאים בקבוק קולה. אשתי מתקשרת אליי ואומרת לי שמחבלים חדרו לישראל. קחו את הדברים שלכם ועופו הביתה. הסתכלתי על חברים שלי ואמרתי להם "חברה, כולנו נכנסים לאוטו ונוסעים הביתה". בהתחלה הם לא הבינו מאיפה זה בא ובמבט די שכנעתי אותם שזה מה שצריך לעשות עכשיו. כולנו נכנסים לאוטו, מתחילים לנסוע, יש בלגן בחניה ולא הבנו לאן לנסוע. פותחים ווייז והוא מכוון לכביש שבין בארי לרעים. יוצאים, דקה שתיים פוגשים את הכביש אחרי סיבוב. החניה כבר לא הייתה מפוצצת. עולים על הכביש ופונים שמאלה. לכיוון צפון לדעתי. אחרי 20 מטר יש שם ניידת משטרה, ושני שוטרים שפשוט מסיטים את התנועה לא לכיוון הכביש אלא ימינה, יורדים לשטח שוב ימינה והוא פתוח. אני רואה מולי מאות רכבים שנכנסים לצוואר בקבוק. ההתקדמות איטית יחסית עם הרכב. אנחנו נוסעים. אחרי כ-50מטר מגיעים להאטה, נוסעים סנטימטרים בודדים. פתחנו חלונות, שמענו היסטריה. ראינו אנשים רצים מאחורינו קדימה. שומעים פיצוץ מצד ימין שלנו, מתחילים לשמוע יריות. כולם באופן מתואם בלי לדבר בכלל, פותחים את האוטו כשהוא מונע. צד ימין יש שטח פתוח, אנחנו כרגע על שביל עפר ברוחב של שלושה רכבים- בצד שמאל יש ואדי. כולו ללא שדיברנו בכלל רצנו שמאלה לוואדי. כולנו רצים ביחד ואני רואה מלא אנשים רצים ימינה לשטח הפתוח. קפצנו בירידה תלולה לכיוון הוואדי. ירדנו בערך 20 מטר ונכנסנו לסבך של עצים עם עוד אנשים. בשלב הזה כבר קישרתי את מה שאשתי אמרה לי לסיטואציה (חדירת מחבלים). הרגיש לי קצת שאנחנו לא מתחבאים מספיק. היה סבך נמוך כ-10 מטר למטה. שתי בנות שהיו שם אותתו לנו לבוא לפה. התקדמנו אליהן. היו שם כבר עוד 2 בנות. היריות התחילו להתקדם. פשוט הסתתרנו ממש באופן שכוב ומצטופפים ביחד- שוכבים כמה שיותר על הרצפה ופשוט מחכים. לא רוצים לזוז ולא לעשות רעש. היה חבר אחד מאיתנו שהוא מגלניסט, הוא נשאר אחרון בכוונה - עמד בפתח של הסבך והסתכל וניסה להבין מה קורה. מחכים, שומעים יריות, שומעים צעקות פחד ובכי. פשוט נשארנו בנקודה הזאת כ-40-50 דקות. בשלב מסוים כשאתה מרגיש שהירי מתקדם לכיוונך, החבר שהיה בחוץ קפץ על כולנו, החזקנו אחד בשני בשקט. היו שם כמה דקות שקיבלנו יריות מטר מהראש, בתוך השיחים שאנחנו שכובים עליהם, שומעים יריות שעוברות לנו מעל הראש. כל אחד חווה חוויה מסוימת שבה הוא מבין שמישהו עוד שניה בא לרסס את כולנו וגמרנו. המישהו הזה לא בא. בשלב מסוים היריות האלה לכיווננו די הפסיקו. החבר ממגלן החליט שהוא עולה למעלה לעלייה של הוואדי כי להבין איפה יורים ומה קורה. עלה לבד. אנחנו נשארנו שם. הוא נעלם לכמה דקות, כולנו הרגשנו שזה נצח והיינו בטוחים שהוא מת. כמה פעמים ניסיתי לקום אליו וחשבתי אם זה יחשוף את המיקום שלנו. צעקנו לו, מבחינתנו הבנאדם מת- הוא חזר. כולנו הצטופפנו שוב. הוא אמר "חברה, בואו נלך מפה, אנחנו צריכים להתרחק מפה כמה שאפשר". אמרנו שאנחנו לא נשארים פה. בהחלטה אחת אמרנו לו סבבה, כולנו על זה. התחלנו לרדת למטה. שתי הבנות החליטו להצטרף אלינו, שתי הבנות שאותתו לנו החליטו להשאר. אחת מהבנות שאני זוכר שהחליטו לבוא איתנו הייתה יחפה לחלוטין, ירדנו למטה במדרון כשהיא יחפה לגמרי ועולה על אבנים וקוצים ואנחנו תופסים אותה בכתף. בלי לדבר בכלל כל פעם מישהו אחר לקח אותה ועזר לה. אחרי משהו כמו קילומטר עצרנו כדי להבין מה קורה. היא בקושי הצליחה ללכת. אנחנו אמרנו לה שחייבים להמשיך ובכל התהליך הזה היו עוד עשרות אנשים סביבנו בעצים אחרים שהתחבאו או המשיכו ללכת. הלכנו עוד חצי קמ ומחליטים לעצור. עצרנו במקום שיש בו קוצים, עצים וסבך. שנראה מוסתר ונמוך מאד. אתנו יש עוד כ-15 איש. בזמן הזה אני כל הזמן מדבר עם אשתי והיא שאלה אם מישהו יודע שאנחנו שם. אני מנסה להתקשר למשטרה ולקח להם 5 דקות לענות לי. עונה לי מישהי ואמרתי לה שאנחנו פה, היינו במסיבה, שולח GPS ומיקום. אין לנו מים, יורים עלינו, מה לעשותץ היא אמרה שיש הרבה כוחות עוינים בסביבה והדבר הכי טוב זה לא לזוז. שכבנו שם, נחים, אין מים. קצת מדברים ומעשנים סיגריה. התקשרתי שוב למשטרה וענה לי עוד נציג. הוא גם לא ידע מה לומר לי. הוא אמר לא לזוז. שאלתי מתי באים לחלץ אותנו ואנחנו מבינים שהם לא עונים לנו ושאנחנו הולכים להתייבש שעות עד שמישהו יגיע אם בכלל יגיע. אמרנו שנחכה- אם המשטרה אומרת, והקשבנו. אחרי כמה דקות מגיעה קבוצה של 5 אנשים בריצה, שאומרת לנו להתקדם כי יורים עלינו מאחורה. התחלנו להתקדם בראבק והקבוצה התפצלה והתאחדה כמה פעמים. חלק רצו לצד השני, חלק עלו מהוואדי. כל פעם התאחדנו והתפצלנו מעוד אנשים. שחר, הבחורה היחפה, המשיכה איתנו ועזרנו לה. הבחורה השניה החליטה ללכת למקום אחר. ממשיכים להתקדם וכל הזמן הזה גם פותחים גוגל מאפס כדי להבין איפה אנחנו ומה לעשות. קיבלנו ידיעות מהבית שלא להתקרב לבארי. רואים עשן שחור מהאזור שם. ניסינו להבין איפה אפשר למצוא מחסה. המשכנו ללכת, החלטנו להמשיך לתוך הוואדי. שמענו שאנחנו מתרחקים מהירי, אבל אנחנו לא יודעים אם מצד שמאל או מצד ימין יבוא הירי. ראינו אוטו תקוע וריק. בשלב מסוים מגיע רכב טויוטה, כולנו השתטחנו. עוצר מישהו, רואה אותנו, עם מדי צבא- וצועק לנו אם יש לנו פצועים. הבנו שזה כנראה מילואימניק. אמרנו לו שאין פצועים אבל שחר שהייתה ללא נעליים צעקה מכאבים והתחילה לבכות. אנחנו אומרים לו לבוא לקחת אותנו. הוא אמר שהוא מחפש פצועים ולא יכול. הכנסנו את שחר לאוטו למושב ליד הנהג ואמרנו לו שייקח אותה, אנחנו נסתדר. אנחנו ממשיכים רגלית בתוך הוואדי. עוצרים אחרי חצי קמ ומסתכלים בגוגל מאפס לאן ללכת. בהתחלה ראינו מקום שנקרא תל-אור. החלטנו לא ללכת לשם. התקדמנו תוך כדי, דיברנו עם משפחות ועדכנו אותם מה קורה. כשהייתי בתוך הסבך חוויתי חוויה חוץ גופית כשהכדורים מעליי. קיבלתי את המוות, הוא היה שם. הרגשתי סכנת חיים כל הזמן הזה. כבר שירדנו והיריות התרחקו הבנו שאנחנו במצב של חיים ומוות וכל פעם הסתכלנו ודילגנו ממקום למקום, רק להמשיך להתקדם- כי אף אחד לא יבוא עכשיו לקחת אותנו. אנחנו צריכים להתקדם לאנשהו. אחרי עוד שעה-שעתיים, תוך כדי מבט בגוגל, ניסינו להבין מה התכנית. החלטנו ללכת לכביש הראשי הכי קרוב ולהתחבא מתחתיו או כמה שיותר קרוב. החלטנו שאם יעבור רכב צבאי נבקש עזרה. בדרך לכביש, יצאנו מהוואדי ימינה, לצד שהתחלנו ממנו - אבל בפער של 5-6 קמ מהנקודה הראשונה. הלכנו לכיוון מאגר מים גדול שאני לא סגור מהו ומיהו. מצד שמאל ראינו חממות כקילומטר-שניים מאתנו. התחלנו מין עלייה- בצד שמאל ראינו מאהל בדואי, עיזים וכלבים, לא קשור לכלום באמצע שומקום. אין שם אנשים, נטוש לחלוטין. החלטנו לחפש מים- אחד החברים נכנס ולא מצאנו מים. שכחתי לציין- קילומטר לפני התווסף אלינו עוד מישהו שלא הכרנו. באחד הפיצולים פגשנו קבוצה של 3 אנשים ואחד מהם היה אבוד ופשוט בא אחרינו. החלטנו ללכת לכביש הראשי. אחרי המאהל הבדואי היה מין כביש עפר צדדי שמצד שמאל יש שדרה של עצים ומצד ימין יש תל- גבעה שמכסה הכל. גבעה בגובה של בניין שתי קומות. לאורך רבע שעה בערך הלכנו ולקראת סוף שדרת העצים נפתח שטח וראינו מרחוק- קילומטר בערך- אוטובוס ירוק של אגד. ג'יפים צהליים וג'יפים של מגבניקים. אנחנו מחליטים ללכת לשם, כמו שטח כינוס של צהל. אנחנו הולכים בשטח, הוא פתוח לחלוטין. כל מי שיבוא עכשיו יכול לפגוע בנו. כשהתקרבנו לשם כבר- שני רכבי משטרה מזנקים לכיווננו. אני הולך ראשון, מאותת להם, הם עוצרים מולנו- מכניסים אותנו לרכבים. אני ישבתי על חבר מאחורה. הכניסו את כולנו. החוויה שלי ברכב שהייתי בו היא כזו- היה נהג עם קסדה, מגבניקים על אזרחי, M16., כדור בקנה. הם מסיעים אותנו כחמש דקות לתחנת דור אלון של אורים. הגענו ב12:18 דקות לשם. שלחתי כל הזמן מיקומים לאשתי, שתדע איפה הגופה שלי אם היא לא תימצא. יורדים בתחנה הזו, היא סגורה, 150 שוטרים וחיילים סביבנו. הרגשה של בלאגן. המשטרה מציעה לקחת אותנו לאופקים. לא ידענו מה לעשות. היו עוד אנשים שברחו מהמסיבה שישבו שם, חלקם נכנסו לרכבי המשטרה. היינו שם 10-15 דק ופתאום הגיעו זוג זקנים באוטו קטן, שברולט ספארק - בני 90. שבאו לתדלק את האוטו. לא קשור לכלום. החבר שהיה איתנו - אחותו גרה בפטיש. שאלנו אם אפשר לתפוס איתם טרמפ לפטיש. הם שאלו כמה אנחנו ואמרנו שארבעה. אני לא אשכח את התשובה- "אני לא יכול לקחת 4, זה לא חוקי". באנו לשוטרים כדי לבקש בשבילו אישור. זה לא היה קשור לכלום ואני לא אשכח את זה. נוסעים לפטיש רבע שעה בערך. חלק מהפחד שלי זה שאני לא חושב שהוא רואה כלום. אני לא יודע איך האיש נוהג באוטו. נכנסנו לפטיש. החבר כיוון לבית של אחותו. ירדנו מהאוטו. איכשהו יש הרגשה של בערך בסדר. נכנסנו לבית, היא נתנה לנו מים ופירות. היינו שם בערך שעה. בזמן הזה היו עוד 2 צבע אדום ונכנסנו לממד. כל רגע אתה אומר "עוד שניה פולשים גם לפה". אנחנו לא יודעים מה קורה. היא מעדכנת אותנו שיש בבית העם הסעות שיוצאות ויש עוד הרבה ניצולים. אחרי שעה בערך, ששטפנו פנים והתאפסנו קצת ממה שקורה, הולכים למתנס- הליכה של כחמש דקות. רואים שני מסוקים עוברים נמוך מעלינו, מבינים שלפחות משהו התחיל לזוז. הגענו לבית העם. ראינו עוד כמה מאות אנשים- היו שם עוד בערך 5 מילואימניקים חמושים שפשוט אבטחו את האזור. היו שם את התושבים במקום שניסו לתת לנו מצב רוח ולהקליל את האווירה. מחכים לאוטובוס לבאר שבע. האוטובוס הראשון מגיע ולא הצלחנו לעלות עליו, היו יותר מדי אנשים. חיכינו לאוטובוס השני. אני מעריך לפי ההודעות שעלינו לאוטובוס ב-15:40. ב-16:20 הגענו למרכזית באר שבע. אחרי זה אחות של אשתו של חבר שהיה איתי חיכתה לנו בבאר שבע. היינו שם שתי דקות ואספו אותנו. הורידו אותנו בבית של החבר בקריית גת בחמש אחהצ. חבר אחר שביקשנו ממנו בא לאסוף אותנו, הוריד אותנו ברחובות. מרחובות בא חבר אחר לאסוף אותי ועוד חבר לבית שלו ברמת גן. 20:00 נכנסתי הביתה. אם לא הייתי מקבל את השיחה מאשתי היינו אוכלים אותה, היו הרבה נקודות של מזל ותעוזה שלנו להמשיך להתקדם ומה לנווט, ואיך ללכת. יש סוף טוב לבחורה שהכנסנו אותה לרכב - פגשנו אותה בפטיש. היא סיפרה לנו שהמילואימניק העביר אותה לשני שוטרים והיא התגלגלה והגיעה לפטיש. בכל נקודה מישהו אחר נתן הערה, הקשבנו. לפי אינטואיציות, לפי מה שהרגשנו. היו הרבה נקודות בדרך. נחסכה מאיתנו טראומה קשה מאד, לא ראינו גופות ולא מראות גרפיים. אני מרגיש שזה היה אתמול, שחזרתי אתמול הביתה.