סיפור מלחמה

אני חייב לשתף, חייב לתעד ולשתף את המחדל שעבר עלינו ועדיין עובר. הכל התחיל סביב השעה 6:40, מטח רקטות כבד כשברקע נשמעים היירוטים. יש קצת פאניקה מסביב, המון שלא יודע אם להתחיל להתפנות, לאן וכמה זמן זה יימשך.
לקח לנו כמה דקות להתחיל קיפול, תוך כדי מטחי רקטות כבדים מעל הראש והדי פיצוצים ולהתחיל תנועה לכיוון הרכב דרך פתחי חירום שנפתחו.
סדר גודל של האירוע היה סביב 3000 מבלים, כך שתבינו את גודל התנועה והבלבול שהתרחש מסביב. הגענו לרכב והתלבטנו אם לצאת במיידי או לחכות שתירגע קצת התנועה כי נוצר צוואר בקבוק ופקק ביציאה מהשטח.
חיכינו קצת והתחלנו תנועה תוך כדי ירי רקטות שלא נגמר. הגענו לכביש יציאה מהשטח, הווייז הראה שמאלה לכיוון בארי אך הדרך הייתה חסומה כשהאופציה היחידה היא לפנות רק ימינה לכיוון דרום.
התנועה לא זזה, הרכבים פשוט עמדו, אנחנו יושבים ברכב ולא ברור לנו מה קורה. אוקיי, בטח עוד רגע התנועה תשתחרר ונמשיך בנסיעה. אחרי כמה דקות מגיע רכב צבאי דוד שחוצה את הכביש ומפנים את הרכבים לשולי הכביש. למה? עדיין לא ברור. החלטנו לצאת מהרכב לראות להבין מה קורה. תוך כדי הליכה אני מזהה רכב מחורר, אנחנו מבינים שהכביש היה חסום מצד שמאל בגלל הרכב שהיה תקוע ופינוי האנשים שהיו בתוכו. בשלב הזה אני רק מתחיל להבין שהמצב לא טוב ומחליט להתקשר להורים , אומר להם שהיה ירי ושיתחילו להדרים לכיוון שלי. לא יודע איפה ניפגש אבל שיתחילו לרדת לכיוון דרום ונתעדכן תוך כדי תנועה. לא עובר יותר משתי דקות ואנחנו שומעים צעקות "לברוח, תברחו, יורים". מה לברוח? לאן לברוח? מה זאת אומרת לברוח? והמון של אנשים מתחיל לרוץ לכיוון מזרח אל תוך השטח הפתוח. אנשים השאירו ציוד ורכבים והתחילו לברוח. במקביל מתחילים לשמוע ירי מכיוון דרום, מהכיוון השני של ציר הכביש איגפו אותנו מכל הכיוונים והתחילו לפתוח עלינו בירי. ציר הכביש שנכנסנו אליו הפך למלכודת. מטווח ירי של המחבלים על האזרחים. המון מבולבל, שרק לפני רגע רקד, מוצא א תעצמו במנוסת המונים.רכבים יורדים לשטח באטרף, מאבדים חלקי רכב בדרך. אנשים צורחים תקחו אותי, תצילו אותי. רכבים כמעט דרסו שם אנשים.
יורדים לשטח אל הלא נודע, אי ודאות מוחלטת לאן, מה קורה ואיך זה ייגמר. בשלב הזה הייתי עם עוד 3 אנשים שברחנו ביחד סביב כל העדר המטורף הזה שברח תוך כדי שיורים עלינו. לאחר ריצה ארוכה, אני אומר לאופק (חבר ושותף לדירה) בוא נלך למקום מבטחים, נלך לבארי, ומתחילים תנועה בשטח מטעים חקלאי כשלפתע שומעים צרור יריות מטווח קרוב!
אנחנו במטע עצים, כך שאין לנו יכולת לראות מעבר למטרים ספורים קדימה. בשלב הזה אנחנו מתחבאים בשיח. אני מבין שהם בכל מקום, לא רק על הכביש מאחורינו, גם בשטח שכולם רצים אליו. אני לא יודע למה, אבל לא יכולתי להשאר באותו מקום. הרגיש לי לא נכון. אמרתי לחברים שהיו איתי שאני ממשיך הלאה, אני לא יכול להישאר במקום, הם לא רצו להצטרף, ביקשו שאהיה בשקט שלא ישמעו אותנו ופשוט התחלתי לרוץ….
את הריצה הזאת אני לא אשכח. אני שומע ירי מטווחים קצרים סביבי ואני רץ במטע עצים, מפחד שיקפוץ עליי מחבל תוך כדי שאני בורח ויירה בי. רצתי את הריצה של החיים שלי עד שהצלחתי להגיע להמון שהיה במנוסה תוך כדי שאני צועק לאנשים שיש ירי וימשיכו לברוח. אתה בורח ימינה ויש ירי מצד ימין, אתה בורח שמאלה ויש ירי מצד שמאל, כל זה ללא עזרה צבאית, בלי יכולת להגן על עצמך ובלי הבנה של מה לעזאזל קורה כאן.אני פוגש תוך כדי בריחה בחור שאני מכיר והוא מספר לי שהוא נתקל בחוליית מחבלים על ג'יפ שריססה להם את הרכב והוא ראה גופות מוטלות על הרצפה כשבנס הצליח לברוח מהם. זה היה הרגע שתפסתי את הראש ופשוט הזדעזעתי והתחלתי להבין את סדר גודל האירוע. אני ממשיך לרוץ מבולבל, לא יודע לאן, ובאמת שלמזלי אני מזהה קבוצת חברים שאני מכיר ואני חובר אליהם. זה נתן לי תחושת ביטחון בתוך כל הכאוס הזה. באמת שאני אומר לעצמי - מזל, התחושה הנוראית הזאת שאתה בורח לבד מול כל הטירוף הזה. המשכנו במנוסה רגלית, בלי סיוע צבאי, בלי יכולת להגן על עצמנו, בלי מים, בשמש קופחת, מבינים שקורה פה אסון ומחדל שאנחנו לא מדמיינים את סדר הגודל שלו ושואלים איפה הצבא?? איך לא מורידים פה כח צבאי מוסק ומלווים אותנו בבטחה. שמענו שהמחבלים גנבו רכבים צבאיים ומשטרתיים וצריך להזהר. התחילו לזרום אלינו שמועות מהתקשורת שנחטפו חיילים, נכבשו בסיסים ויישובים ושיש מחבלים שמסתובבים בשטח ישראל ברכבים עם נשקים שלופים. לאן הולכים? מה עושים? בלי מים, מבולבלים, המשכנו ללכת עד שהגענו לרפת והיה שם ברז מים שאפשר לנו לשתות ולאגור כוחות להמשיך במנוסה תחת ירי כדורים ורקטות. התלבטנו אם להשאר שם עד שיגיע כח חילוץ או להמשיך רגלית, ואז הגיעו שלושה שוטרים. האמת, הם היו חיוורים, זה היה נראה כאילו הם ברחו בעצמם. אני לא יודע מה הם עברו. עם אקדחים שלופים ומתנשפים הם לא ידעו להגיד לנו מה קורה ומה לעשות. רק להמשיךם להתקדם ולברוח. בסופו של דבר, אחרי מנוסה של שעות ואנשים שהתייבשו בדרך תוך כדי ירי ומטחי רקטות, הצלחנו להגיע ליישוב פטיש, משפחה מדהימה אספה אותנו ואירחה אותנו, נתנה לנו אוכל ומים. אחרי דרך ארוכה שאני אומר לעצמי "זה לא נגמר, אתה עדיין בתוך זה" הרשיתי לעצמי רגע להרפות, הגעתי למקום "מבטחים". אני מוסיף גרשיים כי אני מבין שבכל רגע יכולה להגיע גם לכאן חולייה של מחבלים. ההורים שלי אחרי שעות ופאניקה שאני מעדכן אותם כל פרק זמן מסוים מה קורה איתי ואיפה אני נמצא, הגיעו בזמן הזה לקיבוץ בית קמה, שם נפגשו עם משפחה שהם מכירים והתארחו אצלם.
אותה משפחה נתנה לאבא שלי את הג'יפ שלהם ואליו הצטרף חבר נוסף. בג'יפ נוסף חמושים באקדחים נסעו לחלץ אותי מפטיש דרך השטח, כי הכבישים היו חסומים ולא הייתה גישה לאזרחים. אני עדיין לא מעכל את כל מה שעברנו שם, זה עדיין לא נתפס. אני לאט לאט מבין שיצאתי בנס. ממש ככה. כל קבלת החלטה שהייתה בדרך יכלה להגמר אחרת. אם היינו יוצאים ראשונים מהמסיבה היינו כנראה נתקלים למארב של מחבלים. אם היינו נשארים ומחכים שהעומס יירד בחניית הרכבים המחבלים היו מגיעים אלינו, רוצחים אותנו או חוטפים אותנו.