top of page
קו ראשון
קו ראשון
בסיס אורים מחוז דרום
7.10.23, 3:30
פורסם על ידי סהר אטדגי בתאריך 25/10/23 ב"פייסבוק "

(לצפיה במקור)

חזרה >

סיפור מלחמה

צילום על ידי: אביב אברג'ל

מאז שאני זוכרת את עצמי ועד גיל 14 ישנתי עם אמא שלי באותה המיטה.
פחדתי מהחושך ברמה קיצונית, כל הנסיונות שלי לישון לבד נגמרו לצד אמא במיטה, לא הצלחתי להירגע עד שלא ישנתי לייד אמא שהיא המקום הבטוח שלי.
כבר עברנו עיר, אמא התחתנה וזה השלב שבו כבר היה מובן מאליו שאני צריכה לישון לבד, אני כבר ילדה גדולה.
אז הלילות הראשונים היו בלי שינה, המון בכי, נסיונות לשכנע את אמא לבוא לישון יחד איתי ומה לא. אבל אחרי תקופה זה עבר וכבר לא הצלחתי לראות את עצמי ישנה עם אמא או כל אדם אחר, ככל שעבר הזמן נהייתי יותר עצמאית, יותר חזקה ויותר רגועה ואהבתי את הלבד שלי.

ב7.10.23 התחלתי את היום שלי ב2 בלילה, אני אמנם משרתת שבוע שבוע אבל יצא וזאת השבת השלישית שלי בבסיס ואני מרגישה כבר מיואשת ומותשת , זה היה התור שלי לעשות משמרות לילה , אין לי יום ואני ערה בלילה, הגוף כבר די מותש והכל מתהפך אבל בסופו של דבר הכל הרגיש נורמלי.
בשעה שש בבוקר התחיל מטח מטורף של טילים. משהו הרגיש לא נכון, אני יודעת בוודאות שזה לא מעייפות אלא משהו לא תקין, אני לא מפסיקה לרעוד והלב שלי בתחתונים אבל בו זמנית מתפעלת את הסדר פעולות כפי שאני מומחית בו . מתקשרת להעיר את הסמבציות (שבדיעבד כבר קמו באזעקה הראשונה), מתקשרת למי שצריך לדווח והלב לא נרגע. פשוט לא נרגע.
הבנות מגיעות לחמל, גם המפקדת תורנית וגם הקצין רכב שגר ממש דקות מהבסיס ואני באמת מנסה להתאפס על עצמי, זה סהכ טילים ואנחנו מורגלים לסיטואציות כאלה הרי זה לא חדש.
רצתי לחדר שלי לקחת מדים וכמה דברים, בו זמנית אזעקות ברקע ואני רצה בין אזעקה לאזעקה בין מיגונית למיגונית בדרך לחדר - אני מתקשרת לאמא להרגיע אותה שזה סהכ טילים והכל בסדר אבל לא מצליחה להירגע בעצמי ופורצת בבכי, משהו מרגיש לי אחרת.

באיזה שלב באמת התאפסתי, לבשתי את המדים על המדס שלבשתי כל הלילה כשאני תקועה בתוך מיגונית כמעט שעה , שמענו צרור יריות מאוד קרוב אלינו וכמה שמועות על חדירה לבסיס אבל לא תיארנו לעצמנו שזה אמיתי. ביקשתי וכתבתי הודעה בווצאפ לבנות שנמצאות בחמל להתקשר לחמל של הבסיס ליידנו של הלוחמים אולי היריות מהם אולי משהו כי לא הגיוני חדירת מחבלים, לא הגיוני. אף אחת לא קראה בזמן את ההודעה, עכשיו אף אחת כבר לא תוכל לקרוא אותה יותר.

כמה דקות אחרי, הבנתי שאני נחוצה יותר בחמל וששם אני יעילה ואני חייבת לנצל את הזמן בין אזעקה לאזעקה כדי לרוץ לכיוון החמל, מקסימום נתחבא באחת המיגוניות בדרך, לא חסר כאלו.
בחיים לא אצליח להוציא מהראש שלי שאני זאת שהובלתי לריצה לחמל, כולן הסכימו ששם יותר מוגן .
בנקודת שקט בין אזעקה לאזעקה פשוט יצאנו מהמיגונית בריצה לכיוון החמל, הראש שלי פונה ימינה ואני רואה מהשיחים אנשים במדי צהל, צורחים בערבית ופשוט פותחים בצרורות של יריות כלפינו.
הייתי הראשונה לצאת מהמיגונית וכולן אחריי, לא הצלחתי לראות מה המצב של כולן ולא הצלחתי אפילו למצוא את הכוחות להסתכל אחורה בזמן שכדורים שורקים לי באוזניים ופוגעים בקיר ליידי סנטימטרים בודדים מהגוף שלי. בחיים לא רצתי כזה מהר. עשיתי את כל הסיבוב של הבסיס בריצה מהירה והצלחתי להגיע לבניין החמל בלי פגע.

שם התפרקתי בבכי ובאמת הבנתי מה קרה בדרך, ירו עלינו. חוליית מחבלים בבסיס פשוט ירו עלינו כמו ברווזים במטווח.

כמה דקות אחרי רק אחת חוץ ממני מכל ה7-6 בנות שהיינו במיגונית הגיעה לחמל. מאותו רגע אנחנו כבר בסיטואציה אחרת שאנחנו יודעים שאנחנו מבוצרים בחמל, שיש פצועים שנפלו בזמן הריצה ויש מחבלים בבסיס שצדים אותנו , ממש ככה. ושאלוהים יעזור לנו.

שוב הניסיון להתאפס על עצמי, הורדתי את החולצה הירוקה מתחת לחולצת מדים כדי לעצור את הדם מהרגל לזאת שהגיעה לחמל כמה דקות אחריי ושופשפה מכדור.

כולנו בחמל בנסיונות להתקשר לכל העולם, לכל העולם.
בחיים לא חשבתי שאוציא מהפה שלי את המשפט ״הצילו בבקשה אנחנו מבוצרים בחמל ויש מחבלים בבסיס בבקשה תבואו לעזור לנו״ בבכי מטורף.

הם מצאו אותנו ואת המבנה. אמנם סגרנו את הדלתות אש אבל הם פרצו אותם.
הם זרקו רימון לפרוץ את דלת העץ של החמל .
המפקדת תורנית פשוט חיכתה שהם יתקרבו לדלת החמל ופתחה באש כלפיהם. לצערי זה לא עזר.
הם זרקו רימון נוסף פנימה לתוך החמל שפשוט הרס הכל.
הם ירו בה, הם ירו בכולנו.
כולנו נכנסנו להתחבא תחת אחד השולחנות כששלושה ארבעה (או יותר, פחדתי להסתכל) מחבלים עומדים מעלינו ממש בתוך החמל. הם פתחו בירי צרורות ממש מעלינו לכיוון השולחן תחתיו התחבאנו.
אחת החברות שלי, אחת הבנות נפלה עליי והפסיקה להגיב, הייתי לכודה תחתיה ולמחבלים לא היה ״שדה ראייה״ מספיק כדי לראות שהגוף שלי נושם. לא יודעת מאיפה האומץ אבל כל מה שעבר לי בראש זה לא לזוז, אם הם יחליטו לוודא הריגה זה מאלוהים וזה הזמן שלי ללכת, רק לא לזוז.

הם לא וידאו הריגה.
הם ספרו אותנו, חיפשו דברים בין ההריסות של החמל, צרחו בערבית, ירו עוד כמה יריות , צרחו אללה וואכבר ויצאו מהחמל לפרוץ עוד כמה חדרים ליידנו ולאחר מכן יצאו מהמבנה כנראה כי נהיה שקט, רק האזעקת אש ורעש של צינור מים שהתפוצץ ברקע.

הגוף שלי קפא, שמעתי צלצולים באוזן ימין, עד עכשיו אני לא שומעת בה.
לא זזתי למרות הכאב מהחפץ החד שנחתתי עליו עם הגוף שלי בזמן ששיחקתי את עצמי מתה ומהיריה שחטפתי בירך.

ארבע שעות שכבנו שם. ברגע אחד אחת מהבנות מיששה מסביב לבדוק אולי מישהי בחיים ובאותו הרגע הזזתי את היד להחזיק את שלה ומאותו רגע לא עזבנו אחת לשניה את היד, וידאנו שאנחנו נשארות ערניות ובחיים עד שיגיעו לחלץ אותנו
החלפנו כמה מילים, הבנתי וגם ראיתי כשסובבתי את הראש שהיא פצועה קשה והמון יריות פגעו בה.
הפחד שיתק אותי, פחדתי כל כך לזוז מהפחד שהם יחזרו או עדיין מסתובבים וישמעו אותנו מדברות או זזות או עושות אור עם אחד הטלפונים הזרוקים שם בחמל (אחרי פיצוץ הרימון בתוך החמל הכל עף).

באיזה שלב אמרתי לעצמי שאני או היא לא יוצאות מפה לבד, שלפחות אנסה לעזור לה, הצלחתי לסובב את הגוף שלי לצד השני לכיוונה, הורדתי את החולצת מדים שנשארה עליי ונשארתי רק עם חזיה עליי. ניסיתי לעשות לה עם החולצה חוסם עורקים סביב הירך אבל לא הצלחתי להדק את הקשירה סביב הירך, לא הצלחתי.
שכבתי שם , הרגליים שלי לכודות תחת אחת הבנות שנרצחו, קופאת מקור ומנסה לפחות לוודא שהיא ואני בהכרה, מרגישה פתאום שלא באמת הצלחתי לעשות מספיק עבורה ושאני מפחדת יותר מדי לחינם והפחד שזה יעלה בחיים של הקצינה שלי פשוט לא שיחרר אותי.

אחרי ארבע שעות של קולות ירי מחוץ לחמל, הידיעה שלא סתם יש יריות ובסוף ימצאו אותנו קצת נתנה נחמה שמתישהו הכל יסתיים.

אחרי ארבע שעות שהרגישו כמו נצח פרצו את דלתות הבניין, עשו סריקות ולאחר שהבנו שזה כוחות שלנו צעקנו בכל הכוח שנשאר לנו שאנחנו שם, תחת גופות החברים שלנו - מצאו אותנו.

היינו שישה בחמל, יצאנו רק שתיים.

אמנם ירו לי רק בירך וכמה רסיסים ומכות יבשות באיזור החזה, אבל מרגישה שירו לי גם בנפש. המראות הקשים וכמות הדם, השלולית ששכבנו בה.

יש עוד המון דברים שלא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב אותם , דברים שהלב והראש לא מצליח לעכל.

אני עוצמת את העיניים והכל חוזר לי, אני לא מצליחה להוציא את הפרצופים של החברים שלי ששוכבים לצידי שעות כבר ללא רוח חיים.

אני סהר, כבר בת 20
חזרתי לישון עם אמא שלי באותה המיטה.

bottom of page