סיפור מלחמה

אלה סרטונים שראיתי פעמיים ומאז אני לא מצליחה לראות שוב.
תיעודים מהרגעים המאושרים ברחבה, רגעי השמחה בחניון ורגעי האימה שלאחר מכן.
לא יודעת אם זה היה רעיון טוב לשכתב כשעוד לא עיכלנו עד הסוף, אבל במחשבה שנייה אולי זו דרך טובה לפרוק.

אושר שהפך לאימה ושלוש החלטות שהצילו את חיינו.

״אני מקווה שיהיה קהל של אנשים יפים במסיבה״
חיכינו לזה כבר כמה חודשים.
שחרור,חופש ואהבה.
זה בדיוק מה שמתאר את האווירה שהייתה בשעות הראשונות של המסיבה.
ברגע אחד נכבתה המוזיקה ואני יכולה להשבע שהייתי בטוחה שזה בגלל הפסקת חשמל.
כשנודע לנו שזה בגלל שיגור טילים, קצת זלזלנו. לא האמנו שבגלל טיל או שניים אשכרה הולכים לסגור לנו את המסיבה. הרי אנחנו דרומיים
מלידה, מה זה בשבילנו כמה טילים?
התחלנו ללכת לכיוון הקאנטה כדי להתחיל לארוז תוך כדי שאנחנו צוחקים על המצב וכבר חושבים איפה אנחנו ממשיכים לרקוד.
המשכנו לחניון בשיא האדישות ואפילו התיישבנו שנייה ״להוריד פאניקה״ כדי לחשוב יותר בבהירות לאן נמשיך מפה. (וזו הייתה ההחלטה הראשונה שהצילה את חיינו, אלה שיצאו ראשונים נתקלו בחולייה של מחבלים).שרנו ביחד עם אנשים יפים שאנחנו לא מכירים לכבוד היום הולדת של הבן זוג שלי בשביל להרים את האווירה. עד כדי כך לא היינו מודעים למה שקורה.
עלינו לרכב מתוך הפחד שנקלע לפקקים מרוב העומס של האנשים שממהרים להגיע הביתה. (זו הייתה ההחלטה השנייה שהצילה את חיינו, לא ידוע מה עם שאר האנשים שנשארו בחניון. אם אתם מזהים את האנשים בסרטון ויודעים מה שלומם נשמח שתעדכנו)
וזהו
מפה מתחיל הסיוט.
אנחנו רואים אנשים נוסעים פתאום לכיוון הנגדי, אנשים יוצאים מהרכבים לפתע ומתחילים לרוץ, כאוס אחד גדול.
שמענו צעקה ״חדירה של מחבלים!״ ובאותו רגע
יהב צעק עלינו לצאת מהרכב ולהתכופף.
(מיותר לציין, זוהי ההחלטה השלישית)
אחרי שהתחלנו לשמוע את השריקות של הירי
הבנו שאסור לנו לחזור לאותו האיזור.
השארנו את הרכב מונע ורצנו כמו מטורפים כשאנחנו לא מבינים עדיין את סדר הגודל של מה שקורה.
תוך כדי הריצה אני קולטת שאין מישהו שמוביל אותנו בכלל, אין משטרה ואין צבא ואין אף איש בטחון שיודע האם המקום אליו אנחנו רצים בטוח בכלל.
מישהו בכלל יודע שאנחנו פה? מישהו בכלל יודע שאנחנו בורחים ממחבלים?
יהב הבן זוג שלי ניסה ליצור קשר עם המשטרה תוך כדי הריצה ללא מענה. אני התקשרתי לחפ״ק של מעבר מיתר בו אני עובדת וביקשתי את עזרתה של חברתי לעבודה כדי לנסות ליצור קשר עם המשטרה ולעדכן אותם שאנחנו חייבים עזרה.
כל פעם שעצרנו קצת לנשום וחשבנו שהירי נפסק, הוא התחדש.
רצנו כמו שלא רצנו בחיים.
עצרנו להרטיב קצת את שפתיים כל פעם כשראינו איזה צינור נוזל כי לאף אחד מאיתנו לא היה מים, אפילו אכלנו פירות לא בשלים מהשדות בדרך כדי להכניס קצת אנרגיה.
באיזשהו שלב ראינו שוטר שהסביר שעלינו לרוץ לכיוון של מושב פטיש וששם מחכה לנו אוטובוס. אותו השוטר הוסיף ״ושאלוהים יהיה איתנו.״
רצנו לכיוון המושב, חברנו לכמה אנשים מדהימים שהסיעו אותנו למרכז המושב ושם פגשנו במקרה את גיל חברה שלנו, שלרגע שכחנו שהיא גרה במושב הזה.
גיל ומשפחתה המדהימה אירחו אותנו עד הלילה, עד שהיה כבר בטוח לנסוע הביתה.

אנחנו עוד לא מעכלים את מה שעברנו, רק יודעים שאנחנו צריכים להודות על זה שאנחנו פה.
אני אסירת תודה על זה שאני פה כותבת לכם את זה.

בהזדמנות זו, אנחנו רוצים להודות לגיל ולמשפחתה על אירוח רגיש וביתי.
ולכל האנשים הקרובים אליי שיצרו איתי קשר עוד במהלך האירוע המורכב הזה ועזרו לי להפיץ את המיקום שלנו לגורמים הרלוונטיים, ולאותם האנשים שלא מפסיקים לכתוב ולהתקשר מתוך דאגה.

כן, הקהל היה מורכב מאנשים יפים כל כך, והלוואי והייתי מגלה את זה בדרך אחרת.
ליבי עם משפחות הנרצחים והחטופים שטרם חזרו.
אמן שנדע ימים טובים יותר.