סיפור מלחמה

אז הלכתי לעבוד עם לירון שלי בבר. כל הלילה והבוקר היינו ביחד. היה לנו כל כך מצחיק וכיף. הייתה זריחה מדהימה ובדיוק הלכנו לכיוון הקראוון לשבת לשתות קפה ולנוח והתחילו טילים. הפסיקו את המוזיקה וחיכינו שייפסק כדי שנוכל לנסוע הביתה. ואז בר חברה שלי התקשרה אליי ואמרה לי שיורים עליהם ועל כל מי שנוסע על הכביש. לירון ואני רצנו לשוטרים ניסינו לשלוח לאנשים שיורים עליהם תגבור, ואז הבנו שיש מחבלים קרובים. היה כאוס.
הסתתרנו בחפ"ק של המשטרה, כולם יושבים על הרצפה. חלק בוכים, חלק צועקים, חלק בהתקף חרדה וחלק בשקט מוחלט.
ובדיוק כמו במערכת היחסים שלנו - אני מחבקת את מי שבכה ולא מצליח לנשום, ולירון כמו לירון עוזרת לפצועים כשאנחנו תחת אש.
היריות התחילו להתקרב, השוטרים עמדו דרוכים עם נשק ליד הדלת והסתכלו אחד על השני במבט מפוחד ואמרו "מסתערים." הם הסתובבו אלינו ואמרו "תתפללו ותרוצו.".
הם יצאו החוצה ונפלו אחד אחרי השני, הם ירו צרורות על המכולה ולרגע היה שקט. ברחנו לשדה, הסתובבתי אחורה וראיתי את לירון. היא לא באה איתנו.
נסנו על נפשנו הגענו לאמבולנס שהיה בשטח והתחבאנו מאחוריו. היריות מגיעות מכל כיוון. ראיתי מישהו בהמשך הדרך שצועק "בואו לפה זה יותר בטוח". ורצתי אליו. אף אחד לא בא איתי.
התחלנו לרוץ וראינו רכב מתקרב, זה היה בליין מהמסיבה והוא אמר לנו "תעלו אני נוסע לכביש ונברח מהר." עלינו על הרכב שלו, הוא נבע לכביש והתחילו לירות עלינו. הוא פרסס לצד השני ויורים עלינו. הוא חזר חזרה לשטח ונתקע לא הרכב בחול בזמן שיורים עלינו. התחלנו לרוץ והבחור שנהג ברכב נעלם לנו. נשארנו רק אני והבחור השני. המשכנו לרוץ והוא ראה בור. נכנסו לתוך הבור, החזקנו ידיים והתפללנו.
אמרתי לו "אתה מכיר את הסיפורים של השואה שאנשים מתחזים למתים ואז לא שמים לב אליהם? זה מה שיקרה לנו." הוא כיסה אותנו בחול והיינו בדממה בערך שעה עד שהתחלנו לשמוע צעדים מתקרבים והתפללנו. הם מצאו אותנו. 8 מהם.
עצמתי עיניים כי חשבתי שהם ירו בנו אבל הם הרימו אותנו מהבור, לקחו את הטלפונים שלנו ואת כל מה שיש לנו בכיסים ואמרו בקשר "יש לנו עוד שני חטופים."
אחד מהמחבלים התחיל לדבר איתי בערבית ואמרתי לו שאני לא מבינה אותו. לא צעקתי. לא השתוללתי. נהייתי אפאטית. הוא שם עליי את הג'קט שלו בזמן שכולם מסתכלים עליי כמו נתח בשר כי הייתי עם גופייה, ושם עליי כובע על הראש ולקח את היד שלי. ביד אחת הוא מחזיק טיל וביד השניה מחזיק את היד שלי.
התחלנו ללכת, ראיתי שהם מחפשים דברים בשטח כמו סיגריות ושתיה, אז עזרתי להם ומצאתי להם ולא ניסיתי להתנגד. הייתי קפואה.
הבחור שהיה איתי התחנן על חייו ובכה, אמרתי לו "אל תבכה, זה מעצבן אותם, הכל יהיה בסדר".
בהתחלה הוא הקשיב לי.
חלקם היו עם סכינים חלקם עם פטישים.
הוא ירד על הברכיים, ושוב צרח בכה והתחנן על חייו, ואז הוא כבר לא צעק יותר. הם רצחו אותו מול הפנים שלי. נשארתי איתם לבד. אחד מהם בא עם קרש ונתן לי כל כמה שניות מכה בראש רק כדי להשפיל. אחד מהם החזיק סכין וכל כמה שניות התקרב אליי איתו.
אבל המחבל הזה שמחזיק לי את היד צועק עליהם ולוקח אותי תחת חסותו.
ממשיכים ללכת ומגיעים לכיוון רכב, נעמדתי חיפשתי את הבחור עם הסכין להתאבד עליו לפני שהם מעלים אותי לרכב, הרכב לא הניע.
המשכנו ללכת והמחבל עם הסכין שהרגע רצח את הבחור שהיה איתי אומר לי "אם את מנסה לברוח אני הורג אותך כמו שהרגתי את החבר שלך."
נשארתי לעמוד והמחבל שהגן עליי אמר לי "לכי".
התחלתי לרוץ, הסתכלתי אחורה ראיתי שהם לא מכוונים נשק ורצתי כמו מטורפת.
נכנסתי מתחת לבמה נשכבתי ליד 3 גופות. לקחתי מהדם שנזל מהגופה שלידי ומרחתי על הפנים ונשכבתי כמו מתה 3 שעות שהרגישו כמו נצח. .
3 שעות שיש לידי מחבלים שיורים לכל עבר שורפים את כל המסביב והטילים מעליי. 3 שעות שאני בין גופות מנסה להגן על עצמי, 3 שעות שאני חושבת שאני היחידה שנותרה בחיים.
פתאום שמעתי עברית, צרחתי הצילו זה היה הצבא. והם לקחו אותי לקראוון עם פרמדיקים ועוד ניצולים אבל היריות המשיכו. היו סביבי פציעות ומראות שאני לא אתאר פה.
את הנפש שלי הם רצחו ואני מקווה שאצליח לרפא אותה. אבל הם רצחו לי את החברה שלי, את לירון שלי, את הגיבורה שלי, ואת זה אף אחד לא יוכל להחזיר לי בחיים.