חוסן לאומי

או! איזה סיפור! תקראו עד הסוף!

ביום שני, ה9 לאוקטובר, חיפשתי מה לעשות למען המערכה. אבישי כהן חבר ותיק אמר לי שביישוב שבו הוא גר יש הרבה חיילים וצריך לדאוג להם לאוכל חם. אבישי גר בשובה, שהיא סוג של מעגל שני בעוטף.
ארגנו כאן מלאנתלפים אוכל ותוך שעה הגעתי אליו עם עוד חברים מלוד עם נשק והמון אוכל חם שתרמו לנו.

נכנסתי ליישוב והוא היה ריק מאדם. החניתי את הרכב באמצע הכביש ותוך כדי חיבוקים חמים, אבישי מראה לי איזה כלב מוזר שמשוטט לו ליד הבית. כלב יפהפה אבל עצוב.

אני שואל את אבישי מה הסיפור, ובדרך אגב הוא אומר לי- "אתה לא מבין, יואל. הכלב הזה הגיע לכאן מפוייח כולו במהלך אותה השבת, אני אומר לך, ומאז, כבר יומיים הוא לא מסכים לאכול ולשתות. הכנסתי אותו הביתה, הבאתי לו מים, אוכל. כלום. הכלב לא נוגע בכלום!"

ליטפתי את הכלב והצטלמתי איתו.

באותו ערב חזרתי הביתה וכתבתי כאן פוסט על אירועי היום ואגב כך כתבתי על הכלב העצוב הזה שניסה להיכנס לי לרכב ולברוח איתי מהאזור.

תוך דקות התחילו לתייג בעלי כלבים מהעוטף על הפוסט שלי, וכעבור בערך שעה אני מקבל הודעה במסנג'ר.

בהודעה כותבת לי אשה זרה ואומרת לי: הי, אני גרה בבארי. לכלב הזה קוראים פשה. הוא שייך לבת שלי שגרה בכפר עזה. הבת שלי והבן זוג שלה גרים בהרחבה הצעירה בקיבוץ והם נאלצו לברוח דרך החלון אחרי יום שלם שבו היו מחבלים מחוץ לבית שלהם. כוח של יחידת מסויימת הציל אותם דרך החלון.

כך כתבה האמא. הסתכלתי במפה וראיתי שהכלב הזה ברח לפחות 5 ק"מ עד ליישוב שובה, בו הוא נמצא.
יא רבנן. ובטח הוא לא הלך בקו אווירי.
מפה לשם, תוך דקות הבת, הבעלים של הכלב מתקשרת אלי בוכה. מה זה בוכה? ממררת.
מצאתם את הכלב שלי!!

אני מעלה את אבישי לשיחת ועידה בחצות הלילה, וכולנו מתרגשים.

אבישי מציע לעשות שיחת וידאו בין הבעלים שנמצאים בערבה לבין הכלב ולקרוא לו בשם שלו. בשמחה רבה.

פה מגיע קטע שהבעלים לא יודעת.
אבישי מתקשר אלי אחרי חמש דקות בלחץ היסטרי. הכלב נעלם. בום.
איזה סטרס בשלב הזה.

לא משנה, נקצר תהליכים. הכלב היה בכזאת טראומה שהוא ברח לקומה השנייה להתחבא.
אבישי קורא לכלב בשמו, עושים שיחת וידאו. ותנחשו מה? הכלב חוזר לאכול ולשתות!

מה אנחנו צריכים בעולם הזה אם לא שהאהובים שלנו יקראו לנו בשם שלנו?

למחרת אני מגיע לשובה להביא עוד אוכל, אני מצטלם עם הכלב ושולח שוב לבעלים שלו.
ואז היא אומרת לי- אני חייבת לשתף אותך בעוד משהו.
והיא כותבת ככה: את הכלב הזה קניתי אחרי צוק איתן. במבצע ההוא, בצוק איתן, הבן זוג הקודם שלי נהרג בקרב. הייתי גמורה, אז קניתי כלב שירים אותי. זה פשה. זה הכלב. תראה מה זה.
ואחרי כמה דקות היא מוסיפה, ברגעים אלה ממש קוברים את דן, אחיו של בן הזוג שלי הנוכחי.
והיא מוסיפה- אין לך מושג כמה זה משמעותי לי שהכלב חזר אלי.

יו. הלב שלי על אלפיים.

כעבור עוד יום, הכלב חוזר לבעליו ובא לציון גואל.

והנה הפרק שנוסף היום:
היום ישבתי עם יהונתן, אח של רות, גיסי, כמו אח לי.
סיפרתי לו את הסיפור, שהוא לא הכיר לגמרי.
הוא מקשיב לי ופתאום אומר- רגע, הסיפור מוכר לי.
גיסי, כך הוא אומר, יעני אח של אשתו, היה בכפר עזה באותה שבת. תבדוק, הוא אומר, מה אתה יודע.

אז כתבתי לבעלים הערב שוב. שאלתי בשלומם ואז שאלתי מה היה בדיוק המקרה. היא מספרת לי שבצד אחד של הבית היה D9 ובצד השני היה ג'יפ צבאי. הם מחפשים את החיילים שהיו שם, המצילים שלהם.

נחשו מה?

גיס של גיסי הוא מהחיילים שהיו על הD9 וחילצו אותם באותה שבת שחורה. גיס של גיסי חילץ אותם בלי הכלב.
דרכי, הכלב התגלגל אליהם בחזרה.
והנה לכם הסיפור הכי ישראלי שיש.