סיפור מלחמה

אחרי שעיכלתי חשוב לי שהסיפור ישמע:
הגענו למסיבה בשעה 3:30.
הכל היה כל כך מושקע ויפה.
אנשים איכותיים וטובים שבאו להנות.
והפקה שהשקיעה ממיטב כספה.
בשעה 6:30 בדיוק בזריחה התחילו אזעקות.
מנהל האירוע צעק ברמקולים ״המסיבה נגמרה יש צבע אדום״.
כולם התחילו לרוץ לכל עבר.
שיירת המכוניות הייתה ארוכה והחלטנו להמתין מעט שירגע הלחץ והקאסמים.
בשעה 7:00 הודיעו על חדירת מחבלים.
באותה שנייה נכנסנו לרכבים.
נסענו בדיוק מטר עד שהגיעה אלינו ידיעה שהמחבלים יורים בכל מי שיוצא לכביש.
החלטנו להשאר קרובים ליד המאבטחים והשוטרים של האירוע שהיו עם נשקים.
ישבנו איתם, ניסינו להרגע ולהבין במה מדובר ואז שמענו יריות קרובות.
רצנו לתוך הקראוון וננעלנו.
היריות התקרבו אלינו, נכנסו כדורים טועים לקראוון.
ניסינו לשמור על שקט מוחלט.
ואז שמענו אותם, את חיות האדם מחוץ לקראוון דופקים עם הרובים על החלונות שלנו, מנסים לפתוח את הדלת.
ושוב פעם יריות הם עוזבים הכל והולכים להלחם.
ושוב פעם חוזרים ומנסים לפתוח את הקראוון ככה במשך 8 (!!!) שעות.
באחת הפעמים הם ניסו להוריד את הקראוון והרכב ולחבר לרכב שלהם.
אנחנו 6 אנשים בקראוון.
חם. מאד חם.
אסור לזוז.
אסור להוציא מילה שלא ישמעו שאנחנו שם.
לא מפסיקים להתקשר למשטרה בלחישות כשהמחבלים מתרחקים.
אף אחד לא בא.
שכחו אותנו.
האוויר בקראוון התחיל להגמר.
נמלים בכל הגוף.
אנחנו מנסים להשאיר אחד את השנייה ערים.
וכמה מזל כבר יכול להיות?
קיבלנו כבר בהבנה שלא נצא בחיים.
הסוללות בטלפון נגמרו.
ונשאר רק להתפלל לה׳ שיקרה נס.
למזלינו קרו הרבה ניסים.
ראינו האמר של הצבא.
הצצנו מהחלון לראות שזה חיילים שלנו ולא חלילה שהמחבלים לקחו האמר צבאי.
פתחנו את הדלת וחייל צעק לנו לרוץ אליהם.
אלה היו ה300 מטר הכי ארוכים בחיי.
יחפה, בין הזכוכיות של המכוניות שניפצו
בתוך שדה קוצים אנחנו רצים אליהם הכי מהר שאפשר כי המחבלים עוד שם.
הגענו למאהל הפצועים ושם התחלנו להבין שלא הבנו כלום.
כל אחד שלא נפצע או היה הלום ניסה לעזור לטפל בפצועים.
היה שם דם בשפע והרבה הלם.
אנשים שהיו לבד כי הרגו את כל החברים שהיו איתם.
ואז קצין נכנס לאוהל וביקש מפתחות של מכוניות.
במכוניות שבורות הם פינו את כל הפצועים.
כשאחרון הפצועים פונה נסענו אנחנו במכוניות שמישות אחרות שהמחבלים שברו, אבל עדיין נוסעות.
ואז התגלה גודל באסון.
לא היה חצי מטר שלא הייתה גופה.
שוטרים, חיילים, אנשי מד״א, צעירים שבאו להנות, נשים, גברים, הכל.
כשעלינו לכביש ראינו שיירה של מכוניות שפרוסה על כקילומטר משני צידי הכביש וליד כל מכונית גופה.
זה מראה שלא ישכח בחיים.
נוסעים עם הרכב בין הגופות.
לעיתים יורדים לדרכי עפר כי המכוניות או הגופות חוסמים את המעבר.
נוסעים הכי מהר שאפשר כי המחבלים עדיין בשטח!
הגענו לאיזור הכינוס באופקים.
התרווחנו מעט והתחלנו למצוא דרכים להגיע הביתה.
היה פה נס גלוי.
השגחה פרטית.
תקראו לזה איך שאתם רוצים.
הם יכלו לירות לנו על הקראוון, להצית אותנו כמו שהציתו את יתר המכוניות או פשוט לגרור אותנו עם הקראוון לתוך עזה.
ואיפה היו כוחות הביטחון 8 פאקינג שעות !
אין לי דרך אמיתית לתאר את ריגשי האימה והזוועות שראינו.
תודה על החיים שקיבלנו במתנה.
שום דבר לא מובן מאליו.