סיפור מלחמה

המבט הראשון שלכם רואה כאן חיוכים של שבט נובה,
חיוכים שספרו את הדקות אחורה עד שהזריחה היפה הגיעה ועשתה לנו פרפרים בבטן כמו באהבה ראשונה ,
ככה אנחנו היינו מול הזריחה מתכוננים לקום על הרגליים לרחבה לרקוד את נשמתנו, אבל זה לא קרה.
בזמן שהשמיים היו מלאים ביירוטים ורעשי רקע מפוצצים את הלב, בזמן שמצאנו את עצמנו אחרי מצמוץ עיניים מחוץ לרכבים מתכוננים לנסוע להעביר את המסיבה שהתבטלה לנו לאיזה חוף שקט
ישבנו רגע להרגיע את החרדות הקטנות שדגדגו את הלב והדלקנו קטורת, ומה לא נצטלם? לא נשאיר טעם מחוויה שלא נשכח?
.
היה איזה אחד בכניסה שקרא לי ולדניאל מאמי ומאמי
קראו לו אביה,
שדרך אגב הלוואי ונמצא אותו לשבת לאיזה בירה, אנחנו בטוחים שאביה ניצל, אין סיכוי שלא
אביה אמר לנו בכניסה למסיבה חברים אנחנו רק כלי במשחק.
והנה אנחנו , כלי במשחק במלחמה ענקית שלא ידענו שהחלה מהרגע שהזריחה היפה הגיעה.
.
אז החוויה שלא נשכח? הפכה למופע האימים הכי גדול שהעיניים שלנו יכלו לראות, ואנחנו הכלים במשחק, אנחנו השחקנים הראשיים, שמגלים תוך כדי מופע, שצריך להתחיל לאלתר - כי יורים עלינו
איזה הזוי זה נשמע אה? מי יורה עלייך, על מה את מדברת?
לא היה זמן לשאלות, רק לריצה - חיים או מוות
אם לומר את האמת? התחננתי לדניאל שישאיר אותי שם,
הגוף שלי לא היה מסוגל
התחננתי אליו, ״תדאג שירצחו אותי ולא יחטפו״
אתה כבר מבין שהמשחק שלך נגמר וזה הזמן להיפרד, ונפרדנו, הרמנו שיחות , שלחנו הודעות
ונפרדנו מכל אלה שאנחנו כל כך אוהבים.
ואותם אלו שאני אוהבת?
בזכותם אני כותבת את המילים שעל הנפש
בזכות אחות שלא שיחררה את המיקום שלי
ואבא שעמדה מולו רק אופציה אחת
והיא להחזיר את הבת שלו בחיים, שנכנס לתוך הטווח,
לתוך הירי ולא וויתר במשך 4 שעות של מיקום שלא מפסיק להשתנות עד שראה אותי בעיינים שלו
ואמא- אמא ששמרה עלי ועל כולנו מלמעלה,
כנראה שעוד לא הגיע העת שלי לחבק אותה.
כותבת מילים בזמן שכל הגוף רועד כשהאזעקה שתקפה אותנו הרגע מזכירה רגעים, ממש כמו ששומעים מוסיקה שמזכירה חוויות או אנשים,
אז האזעקה- את רגעי הטווח שעברנו,
את האנשים שחבקנו רגעים בודדים לפני ושלא נראה שוב יותר
מה שמזכיר לגוף, שהנפש פצועה ומדממת
ושאולי לא נתרפא ונצחק עם ריח קטורת בקרוב,
ואולי לא נרצה לצאת שוב לריצה אחרי 4 שעות בריחה מירי
אבל אנחנו נגיע גם לזה, תסמכו עלינו , על שבט נובה.
יחי הטראנס, החופש והמדינה שהיא שלנו♥️