סיפור מלחמה

כן זאת אני, עם הכובע.
חשבתי הרבה אם לכתוב משהו, אי אפשר להסביר את הכאב, הלב שלי מרוסק, החיים לא יהיו אותם חיים בלעדי כלכך הרבה אנשים שאני אוהבת שכבר לא איתי.
אתחיל בזה שאומר שאני ״בסדר״.
הלב יחזור להיות שלם שהחברים שלי יחזרו אלי והשאלה העיקרית ״איפה הם?״ תקבל תשובה.
הסיפור שלי התחיל בזריחה, שחברה שלי הרימה אותי על הכתפיים ופתאום התחלנו לראות רקטות ולשמוע ירוטים.
עצרו את המוזיקה ואמרו לי חברים זה לא בדיחה ולא חלום יש צבע אדום תשכבו על הרצפה.
אני זוכרת שבשלב הזה עוד אמרנו לעצמנו, הכל בסדר המוזיקה תחזור.
אני חשבתי שאני גיבורה ו״הלכנו״ בחזרה לאוהלים שלנו לקפל את כל הדברים. לאט לאט התמונה מתבהרת ואנחנו מבינים שיורד עלינו גשם של פצצות וצריך לברוח. אני מקבלת התקף חרדה בדרך לאוטו, הברכיים משתתקות, הגוף ננעל והנשימה נאבדת.
חברים שלי היו סביבי כל הזמן ויאמר לזכותם שהם החזירו אותי למציאות.
בשלב הזה אנחנו מקבלים דיווחים שיש מחבלים מחוץ למסיבה ומי שמנסה לצאת יורים בו בחוץ. אנשים התחילו לרוץ, מכוניות המשיכו לנסוע, אף אחד לא באמת מבין מה קורה והשוטרים אומרים שהמקום מוקף במחבלים וצבא ושעדיף לא לצאת. אנחנו שומעים יריות אבל עדיין בחלום שזה הצבא עוד לא מבינים מה קורה בחוץ. אנחנו חוזרים חזרה לאזור המסיבה, לקחו אותי לאזור ששם התבצרה המשטרה שאבטחה את האירוע, שם פגשה אותי מגבניקית בשם ימית שהבטיחה לי שהכל יהיה בסדר, אני מתקשרת לאמא שלי להגיד שאני אוהבת אותה ושאני לא יודעת אם אצא מזה. אחרי מספר דקות אנחנו שומעים צעקות שהמחבלים חדרו פנימה, צעקות של פצועי ירי, אנשים שנופלים מימין ומשמאל ואז הסיוט התחיל. אני מתחילה לראות את הכדורים, לשמוע אותם פוגעים ליידי, מכל מקום כל הזמן. התנהל איתנו משחק מחבואים בנינו לבין המחבלים, הם יצרו צוואר בקבוק ופשוט ירו מכל כיוון, לא ראינו אותם לא היה אפשר להבין כבר מאיפה יורים עליך רק לראות אנשים נופלים.
אי אפשר להסביר במילים את הפחד, את החוסר אונים, את ההבנה שזהו פה החיים שלי נגמרים. התסכול העיקרי שלי היה לראות את אותם ״ עובדי ניקיון ״ עם הווסטים הצהובים ממשיכים לנקות את המסיבה, הם הלכו בנינו כאילו הם בדרך לסופר ואני חושבת שמההתחלה הם ידעו על מה שהולך לקרות.
התחבאנו בהתחלה בתוך המקום של האוהלים, ניסינו לחשוב לאיפה עוד אפשר לברוח ורצנו לכיוון הרכב. הינו ברכב אני קייט לינה ועוד בחור שביקש להצטרף כי לא היה איך לנסוע. התחלנו את הנסיעה ופשוט חיפשנו עוד רכבים, ״היינו מהאחרונים שנשארו בחנייה״ בדיעבד נבין למה.
נצמדנו לרכב שחור שהוביל אותנו לחוליית מחבלים שהיו על טרקטורונים, קייט הצליחה לפרסס אותנו חזרה תוך כדי שהטנדר זורק מטען מהחלון.
אחרי שהצלחנו לעלות לשביל אחר, התחילו לירות עלינו מכל כיוון גם בנסיעה, המטרה בתכלס הייתה לעלות על כביש מהיר, פנינו ימינה בצומת והצלחנו לצאת לכיוון כביש 232 שהוא היציאה מהמסיבה שם ריססו אותנו המחבלים עם מאג. ראינו את כל הגופות ברכבים, את הגופות על הריצפה ולא הייתה ברירה אלא לדרוס אותם ולהמשיך לנוס על חיינו.
בהמשך הכביש ראינו שהמחבלים חסמו את הכביש אז קייט שברה ימינה אל תוך השטח, כמעט התהפכנו פעמיים אבל בזכות הנהיגה של קייט ניצלנו. הבנו שהרכב גמור אבל שאנחנו בחיים ואף כדור לא פגע בנו אלא רק בגלגלים וברכב. פרקנו מהרכב והסתתרנו בשטח במשך 7 שעות עם חצי בקבוק מיים בתוך שיח קוצים. במשך 7 שעות שאנחנו שומעים את השריקות של הכדורים, רואים את הפגיעות בחול, את הפצצות, את הרקטות. במשך 7 שעות היינו בתוך שדה הקרב, המיקום שלנו היה בין בארי לרעים. התקשרנו למשטרה, לכל כוח חילוץ אפשרי וניתקו לנו בפנים. אף כוח לא בא לחלץ אותנו אף אחד לא שמע אותנו. אחר כך אמרו לנו שהשב״כ ידע את המיקום אבל המקום היה מוקף במחבלים ולא היה אפשר להתקרב.
אחרי 4 וחצי שעות מצאו אותנו ערבים, הם היו חמושים והבחור שהיה איתנו ישר קם אליהם שלא יספיקו לראות אותנו.
הוא דיבר איתם בערבית והם ביקשו את המים שלנו ואת הסיגריות שלנו, ופשוט הלכו. לאחר 2 דקות שמענו את הרכב מתניע ונוסע - הם גנבו אותו.
אחרי 7 שעות שאנחנו שוכבים שם מיובשים, מפוחדים, מתפללים לאלוהים שמישהו יגיע התקשר לטלפון של קייט בחור בשם אלעד, אלעד לאופר.
לקחתי את הטלפון ובכיתי לו שאני מתחננת, בחיים לא התחננתי ככה שיבוא, הוא אמר לי להישאר על הקו ושהוא בדרך. הוא הוציא אותנו משם, שכל האזור מפורק במחבלים עדיין עם הטנדר שלו ועוד בחור שאני לא יודעת את שמו.
הוא נתן לנו מים ואמר לנו להוריד את הראש עד שמגיעים, לא להתסכל החוצה ולא לראות את הגופות.
הוריד אותנו בשטחי כינוס, שם לקחו אותנו באוטובוס לבאר שבע ששם חיכה לי אבא שלי.
ופה נגמר הסיפור.