המקום הכי חם בגיהנום

עדי נגב, שדיווחה למקום מניר עוז מהרגע שבו נסגרה לבדה בממ"ד ביום שבת, נמצאת עדיין בקיבוץ ומסרבת להתפנות לאילת כמו שאר חבריה.

היא לבדה בקיבוץ השרוף ברובו, עם כוחות צבא שעוברים בין הבתים. "הצבא רוצה שכולם יתפנו, יהיה להם הרבה יותר נוח", היא אומרת בתסכול, "אפשר יהיה להסתיר, הם יצלמו ויקברו את זה בארכיונים שלהם לחמישים שנה. כשאני פה הם לא יכולים לעשות את זה. יש דברים שצריכים להיעשות ושאלות שצריכות להישאל. אצלי בעדה קוראים לזה צומוד, אני פולניה, לא הולכת מפה".

אחרי שעברה עם הצבא שלושה בתים לחפש גופות, היא נשברה והוחזרה לביתה. "את מצפה למצוא גופה של בנאדם נכון?" האימה נשמעת בקולה, "את מוצאת הרבה פחות מזה. שרפו פה הכל. אין כלום בבתים, זה חלל ריק, החום היה כל כך עצום שהכל נעלם. אבל חייבים לעבור בית בית, להיכנס למטבח, למקררים, שמענו קידוחים תוך כדי, אני לא מבינה עדיין מה קרה כאן.

את יודעת מה מטריף אותי? הכלבים נעלמו. לא אלה שהיו בממדים - אלה שהסתובבו בחוץ. המונים היו לנו. מצאתי רק גופה של כלב אחד. איפה הם?"

היא מעבירה לידינו רשימה מצמררת שהיא מכינה, מיקומי גופות - בכרם, באורווה, בבית, מאחורי המרפאה. ואז רשימה ארוכה של מי שחסר. חלקם רק שמות, לגבי חלק סימן שאלה אם היו בקיבוץ, ואז הסימון שחוזר על עצמו "מת", "מתה".

"הכל מתנהל בעצלתיים", אומרת נגב, "72 שעות אחרי ועדיין לא יודעים כלום. נכון שאין איפה להיות, הבתים שרופים, אבל שיביאו קרוואנים - אנחנו צריכים לחזור לכאן לקבור את מתינו וללקק את פצעינו".