סיפור מלחמה

משתפת בעיקר בשביל להסביר ולהפיץ מה שעברנו בחמל כיסופים ,
השאלות שרצות ברשת איפה היו התצפיתניות צריכות להעלם.

ארבע בבוקר , יום שבת, קמה לעוד משמרת ,
שש וחצי זה מתחיל, איכונים על המשואה , צבע אדום ובומים בלתי פוסקים , מחרישי אוזניים , הכל קורה בשניות.
לכולן לפחות שלוש חוליות בקווי דיווח שונים,
ואז זה קורה אצלי , עשרות מחבלים, לא הצלחתי לספור, אופנועים, טרקטור שפורץ את הגדר ואחריהם טנדרים.
הכל מרגיש לא אמיתי כמו משחק מחשב, ״מחר אני קמה בבוקר ומספרת לכולם שחלמתי שהייתה לי פשיטה״
מזהה פיצוץ , בטוחה שחיל האוויר תוקף , אנחנו בשליטה! אחרי שתי שניות מבינה שטעיתי הפיצוץ הגיע מהם בשביל לפרוץ את הגדר.

המחבלים ממשיכים, תמונות מצב, הם בדרך לכיסופים, אלינו.
מחכה לראות במצלמה שחיל האוויר יפציץ אותם,
אבל זה לא קורה.
המצלמה נופלת, מסתמכת על המשואה.

הם פה.
אנחנו מפקירות. מתחבאות, בנות מתעלפות, מתפללות, מגלות שחברה שלנו לחמל נמצאת במגורים , ברקע צעקות של ערבים, יריות, מתפללות חזק ככ , והבכי שובר הלב של התינוקת שאפילו לא בת שנה! ולמה העולם הזה ככ אכזרי..

בדיעבד אני מבינה כמה הייתה עלינו שמירה אלוהית! המצלמה הכי רלוונטית קמה לתחיה, עובדת!, ״קבלו חוליה ב..״ ובלי שאלות זיק מפציץ.
אנחנו יחסית בשליטה ויוצאים מהמחבוא,
החמל נראה כמו זירת רצח כזאת שרואים בחדשות אבל מצנזרים , כי המראות ככ קשים.

הרצפה מלאה בדם , ואת מנסה להרגיע ולשמור על קור רוח ותוך כדי לעזור לפצועים.
אני על הטלפונים, טלפון לחמל , זאת עדי! היא במגורים היא מתחבאת ויבואו להציל אותה ברגע שיהיה אפשר.
ועוד טלפונים של אזרחים שמחפשים את הקרובים שלהם מהמסיבה ברעים.
הלוחמים שהרגע היו איתנו בחמל, והוקפצו לשג לקבל תמונת מצב כי הקשר נפל, נפגעו מפצמ״ר ולא חזרו שוב לחמל .

נשארו שבעה לוחמים , ״אם לא יגיעו תגבורים בקרוב אנחנו נמות״
נפל החשמל, גם הגנרטור , הדלת החשמלית של החמל נפתחת , מחבלים מסתובבים בבסיס והדלת פתוחה ..
מתחילים להזיז עמדות לחסום את הדלת, עוד לוחמים עם האצבע על ההדק מול הדלת ,
חושך מוחלט,
תגבורים מתחילים להגיע עשר בלילה מחלצים אותנו,
הליכה של 7 דקות מהחמל לאוטובוסים בשורה בשקט בריצה , הדמעות בגרון, וגופות מוטלות על הרצפה,
7 דקות שהרגישו כמו נצח.

אני בבית הלב כואב , על אחיות שלי התצפיתנית שלא שרדו, החברים מהבסיס שאראה רק בתמונות, האנשים שנחטפו ולא יכולה לתאר לעצמי מה הם עוברים,
סיטואציות שלא יוצאות מהראש ונחקקו אצלי לעולמים .
יהי זכרם ברוך