סיפור מלחמה

"עמדתי עם הנשק מחוץ לממ"ד והסתכלתי וראיתי את השכנים הצמודים לי, שניהם מבוגרים, חטפו אותם המחבלים. ראיתי את זה. חטפו גם אישה מהבית מולי, יחד עם כמה ילדים". כך משחזר בקול רועד יורם באום, בן ה- 67 על הצלת משפחתו בכפר עזה.

"אצלנו בממ"ד היו חוץ ממני עוד 4 מבוגרים ושני הנכדים שלי שהם ילדים קטנים. גם הכלבה הייתה. היה לי נשק למזלי, אקדח. אני נשארתי מחוץ לממ"ד וכל הזמן הסתכלתי על התריסים שיש לי בבית. ככה ראיתי החוצה ולא יכלו לראות אותי.

ראיתי שהם עוברים בית בית לידנו ומנסים לפרוץ אותם. כשהגיעו לבית שלי, חיכיתי להם עם האקדח. הם לא הצליחו לפרוץ את הדלת, אז הם ירו ושברו דלת זכוכית בצד. למזלי הייתה לי תצפית עליהם עם ראות טובה ומוגנת. כשהם פרצו את הדלת ונכנסו, יריתי עליהם, הם נבהלו וברחו החוצה ואז הם זרקו רימונים פנימה, לאור ניסיוני מהצבא הצלחתי כל פעם שהם זרקו רימון לרוץ ולהסתתר ואז אחרי זה לחזור חזרה.

"בהמשך הם זרקו פנימה ספוג בוער כדי לנסות לשרוף את הבית או לאלץ אותי לצאת ולהתגלות. ראיתי אותם עם הקלצ'ניקובים במוכנות ומציצים כל הזמן דרך החלונות במטבח. אני לא יצאתי לכבות את השריפה והם חיכו שזה יקרה. למזלי, הספוג לא הדליק שריפה בבית. ואז הם הם בסוף וויתרו והלכו. אחרי זה כיביתי את הספוג.

אני כל הזמן נשארתי עם הנשק בתצפית ובודק. המשפחה שלי בממ"ד נשארה בממ"ד. רק יום למחאת הוציאו אותנו. הגיעו חיילים עם ג'יפים וכרזו לנו לצאת. בהתחלה חשבנו שהחמאסניקים כורזים גם לצאת החוצה. אמרתי לעצמי שעד שהם לא באים ומדברים איתי עברית ברורה אני לא יוצא מהבית. בסוף החיילים הבינו שהם צריכים לצאת ולהראות את עצמם והם הוציאו אותנ"ו.