חוסן לאומי

אני רוצה שתדעו שגידלתן וגידלתם ילדים וילדות לתפארת.
חיילים וחיילות שיודעים להילחם,
ויודעים גם להציע יד לילד רועד בן 6.
הוא לא מסכים שיגעו בו, הרגע התחבא בארון באימה מוחלטת.
אחותו על הידיים שלי. הוא נאחז ביד שלי והולך לידי, על שברים, אל שטח הפינוי.
אחת החיילות שמלווה אותנו אומרת לו בחיוך שאני לא יכולה להציע לו כרגע-
"יש לי אחיין, אני מרימה אותו כל הזמן ואני מעולה בזה, אולי אפשר להרים אותך ולעזור?"
הוא עונה לה שלא. הוא רוצה ללכת לבד.
"איזה ילד אמיץ אתה!"
היא מדברת אליו ברוך שהוא כמו מים במדבר כרגע.
אני רואה אותו מזדקף. הוא רואה לרגע את עצמו דרך עיניה.
חייל נוסף ניגש אליו: "להרים אותך מתוק?"
היא עונה לו- "לא, חשוב לו ללכת לבד".
וככה, ראו את בן ה6 הרועד שלי.
נתנו לו מקום
הציעו חיוך
חיזקו.
הוא זוכר אתכם גם עכשיו, שתדעו-
שהצעתם לו, שהקשבתם לו, שחיילת עם מדים ואפוד אמרה לו שהוא אמיץ.
יש פה ילדים וילדות לתפארת.
שנתנו לנו אנושיות ורוך והזכירו לנו שיש טוב בעולם.
תחת אש
אחרי זמן כל כך ארוך.
יש פה לבבות שגודלו באהבה.
תודה מעומק הלב הכל כך כואב שלנו.