סיפור מלחמה

"זה התחיל בערך בשש וחצי בבוקר – אזעקת צבע אדום" מספר אמרי בונים (41), חבר קיבוץ רעים. "אנחנו רצים לממ"ד, שמשמש גם כחדר השינה של הילדים, מרגיעים אותם ושואלים לאן נתפנה הפעם. למשפחה של אישתי בזיכרון? אולי ניסע לאילת? היו הרבה פיצוצים. זה נשמע רע. אחרי כמה דקות שומעים ירי מנשק קל. קרוב מאוד. זה משהו שאנחנו לא מורגלים בו. הוצאתי מיד את הנשק. חיפשתי את ציוד הלחימה שלי. עליתי על דגמ"ח, נעלי ספורט ויצאתי החוצה. הראל אורן הרבש"ץ כינס אותנו, ששת חברי כיתת הכוננות ששהו בקיבוץ בחג, באזור המערבי של גדר הקיבוץ. בצד שפונה לעזה. "המראות שנגלו לנו היו הזויים. הסתערות של מחבלים על הצירים. תנועה רבה. בלגן. מלא מכוניות עזתיות ואופנועים. רצים על ציר 232 וגם על הציר מרעים לאורים. מנהלים אש מול הבסיס של האוגדה. שאלנו את עצמנו: מה קורה פה? אנחנו לבד מול כל העזתים? שומעים יריות מכיוון הקיבוצים: כיסופים, בארי, עין השלושה – קיבוצים שיושבים בינינו לבין הרצועה. הבנו שתכף יגיעו גם אלינו. היינו רק שישה חברים חמושים. התחלקנו לשלושה זוגות. אני הצתוותי לניב טוביה – סגן הרבש"ץ ומפקד הצד הדרומי. ניב הוא חבר ותיק שלי, עוד מהשירות הסדיר בגדוד 50 של הנח"ל. הוא מי שהביא אותי לרעים. אנחנו החברים הכי טובים כבר 20 שנה – הכוח הכי אורגני שיש, ועכשיו אנחנו יוצאים נגד משהו לא ברור כדי לשמור על החיים שלנו, על הערכים שלנו. על הקהילה, על המקום שאנחנו מגדלים בו את הילדים. כשאני עם טוביה אני מרגיש שיהיה בסדר. "יצאנו לכיוון הצד הדרומי של הקיבוץ, על הקו האחרון של הבתים. הלחימה החלה בערך בשבע וחצי. המטרה הייתה לעכב את המחבלים כמה שיותר עד שתגיע תגבורת, בהתאם לתרגולות שביצענו. המחבלים התקרבו ואנחנו מגיחים כל פעם ממרווח אחר בין הבתים, יורים כמה כדורים, וזזים. מנסים ליצור אשליה שאנחנו כוח גדול, שהאש ניתכת בהם מנקודות שונות. מנסים לרתק אותם שיישארו כמה שיותר רחוקים מהבתים. הם היו ליד פינת החי ואנחנו היינו בין המבנים של בתי הילדים. הילדים שלנו שם בשגרה, אז אנחנו מכירים כל שיח וכל עץ. זה הבית שלנו.

המשך הכתבה: https://www.davar1.co.il/454834/