סיפור מלחמה

עדויות מקיבוץ נירים

"במקום לרוץ לבית שלו, הוא נשאר לחלץ משפחות"
עמית לוי, 46, מנירים. רב־פקד במשטרה. ארגן חוליה מכיתת הכוננות, נלחם מול עשרות מחבלים, חילץ תושבים והוביל את כוחות הצבא.

עדותו של שי לוי, תושב נירים, הכתב הצבאי של mako:

"כשהחלה מתקפת הטרור, עמית היה בחופש בביתו. הוא רץ עם אשתו וחמשת ילדיהם לממ"ד. כששמע את הירי, שם כובע זיהוי, לקח את האם־16 ויצא מהממ"ד לסלון להגן על הבית. די מהר הוא הבין שהצבא לא יגיע בזמן. לא הבנו אז עד כמה לא יגיע.

רסיסי גבורה – הפרויקט המלא

"עמית השאיר את אשתו והילדים בבית סגורים בממ"ד, וארגן חוליית לחימה עם שני חברי כיתת הכוננות, מיכאל וסטס. אחרי התארגנות יצאו לכיוון גדר הקיבוץ, שם נתקלו בשלושה מחבלים. הם הרגו שני מחבלים והשלישי ברח. ואז הם ספגו ירי כבד ונסוגו לכיוון הבתים. הם מצאו עמדה גבוהה ומשם ניהלו לחימה ותצפית ככל שיכלו מול למעלה מ־20 מחבלים שהיו חמושים בטירוף. כאשר הצבא הגיע, עמית חבר אליהם. סייע וגם פיקד. בשלב הזה הוא מתחיל לקבל שמות של שוטרים שהוא מכיר שנהרגו, המשפחה שלו עוד לכודה, והוא ממשיך לתפקד בקור רוח.

"כאשר החל טיהור בתים וחילוץ משפחות לנקודת ריכוז במועדון, עמית לא רץ לבית שלו. הוא נשאר עם כיתת הכוננות והצבא לחלץ משפחות על פי סדר הבתים. חברתי לעמית, ראיתי את התפקוד שלו. הצבא היה בהלם, אז הוא תפס פיקוד גם על החיילים והחל לנהל אותם ואת החילוץ. הפעם היחידה שעצר, ממש לדקה, הייתה כשחילצו מהבית שלו את המשפחה שלו. (…) הוא ארגן את ההגנה על המועדון, ואז ניהל רשימה של מי שעוד צריך לחלץ וארגן חוליות חילוץ של חמושים על קלאבקארים. הוא לא עצר עד שווידא שאחרון התושבים חולץ והבית טוהר ממחבלים.

"בשלב הבא העבירו את כולם לגני הילדים, שהם מבנים ממוגנים, שם העברנו את הלילה. הייתי שם עם אשתו והילדים של עמית. הוא לא היה שם, כי נשאר בחוץ עם הכוחות והגיב לזיהויים של מחבלים. ככה עד הבוקר.

"ככה גם היה למחרת. בחמש אחר הצהריים עזבנו את הקיבוץ בשיירה מאובטחת לאילת. עמית לא בא איתנו ועם המשפחה שלו לאילת. הוא נשאר יחד עם עוד שלושה אנשים להגן על הקיבוץ ולסייע לכוחות הצבא שם. עד עכשיו הוא שם. ואם זה לא מספיק, הוא דואג לחיות הבית שנשארו מאחור, ובכל ערב מעביר לנו דיווח מסודר על החיות בכל בית – מה אכלו, מה שתו ומה מצבן.

"התפקוד של האדם והקצין הזה, כמו שראיתי בעיניים שלי, היה מדהים. בזכות זה הרבה אנשים אצלנו נשארו חיים. אני מקווה שמשטרת ישראל תעניק לו עיטור".

מתוך דף הפייסבוק של שי לוי

"עבדתי בעבר בדובאי, והבנתי פתאום שאני שומעת ערבית"
קמיל, 31, ילידת הפיליפינים, מטפלת בניצה חפץ, בת 95. הציעה למחבלים את כספה ואת המכשיר הסלולרי שלה, וכך הצילה את שתיהן.

"שמעתי אנשים מסתובבים סביב הבית, ואז גם בתוכו. חשבתי שאלה חיילים, אבל עבדתי בעבר בדובאי והבנתי פתאום שאני שומעת ערבית. הם דיברו בצורה אגרסיבית מאוד, והבנתי שאלה לא חיילים."הם היו המון, והייתי בטוחה שהם ירצחו אותנו. נעמדתי ואמרתי לאחד מהם 'שלום אדוני', ואז הוא שאל אותי 'איפה הכסף?'. ניצה התעוררה ורצתה להתנגד, והוא התחיל לצעוק עליה. נבהלתי, אמרתי לה 'ניצה, בבקשה שקט', והסתכלתי עליו. ראיתי שהוא נעשה עצבני ודאגתי עוד יותר. אמרתי לו 'בבקשה אדוני, היא מבוגרת ולא מבינה כלום, בבקשה אל תעשה כלום'."פתחתי את הארנק שלי ואמרתי לו לקחת את כל מה שהיה לי, 1,500 שקל (…) אחר כך חיכיתי עוד שעתיים וחצי עד שהצבא הגיע. כל הזמן ישבתי עם ניצה, היינו מחובקות ודאגתי לה.
"ביטלתי את הטיסה, כי אני מרגישה שאני לא יכולה לעזוב אותה. היא סומכת עליי ואני סומכת עליה. אני מרגישה שזה נס שנשארתי בחיים".

מתוך ידיעה שפורסמה באתר ynet, ב־24 באוקטובר