סיפור מלחמה

אנחנו בתוך השיח. יריות. פיצוצים. צרורות של כדורים שורקים מעל הראש שלנו. אנחנו צוללים למטה לתוך השיח. מרגישים חוסר אונים. מבוהלים. מפוחדים.

"אנחנו חוזרים הביתה היום!"
חבר אומר משפט שהפך להיות המנטרה שלנו.

"או שאנחנו הולכים למות מכדור בגב ממחבל ארור,
או שאנחנו יוצאים מפה". אני חושב לעצמי.

06:30 בבוקר
אנחנו בשיא המסיבה. השמש זורחת.
פתאום טילים עפים מעל הראש. אזעקות אינסופיות.
בהתחלה לא הבנו את גודל האירוע.
חשבנו שמדובר בכמה טילים שכיפת ברזל תיירט,
לצערי זו חלק מהשגרה שלנו כאן בדרום.
אני שולח לאינה הודעה ואומר שהכל בסדר,
המשטרה מפזרת את כולם.
מקפלים את הציוד והולכים לכיוון הרכב.

"תעופו משם מיד. יש מחבלים!!"
אישתו של חבר אומרת לו בטלפון.

אנחנו נותנים גז ומנסים להידחס בין מאות המכוניות.

פיצוץ.
יריות.
נוטשים את הרכב. מונע עדיין.
מתגלגלים לוואדי מתחתינו.
מתחבאים בשיח.
אחרי לילה ללא שינה, בלי מים.
כמעט שעתיים אחרי והיריות לא מפסיקות.

"או שאנחנו הולכים למות מכדור בגב ממחבל ארור,
או שאנחנו יוצאים מפה". אני חושב לעצמי.

לוקח נשימה עמוקה. עולה למעלה. להעריך את המצב.

סרט אימה.

הצומת עולה באש.
טנדרים נוסעים.
קיבוץ רעים עולה באש.
צרורות ירי.
מנסה להבין מה קורה פה.
איך יוצאים מכאן.
מחליק חזרה למטה.

"אנחנו עפים מפה! ממליץ לכם גם.
לא יודע מה יהיה בהמשך, אבל נתרחק מכאן"

מגיע לחבר'ה שחיכו לי, ויוצאים לדרך.
אנחנו ועוד אנשים שהצטרפו אלינו.
בחורה אחת בלי נעליים, רצה בקוצים.
מישהי בהתקף חרדה.

אחת ההחלטות הקשות ביותר שקיבלתי בחיים!

אני בעצמי לא יודע לאן הולכים,
אז לקבל החלטה על עוד אנשים קשוח כפליים.

כל מי שנמצא מסביב - מבוהל, מפחד.

מחליטים להתקדם לכיוון השני, להתרחק מרעים.
הולכים בנחל, שפופים, רצים, עוצרים, מתחבאים.

6 שעות מהאזעקה הראשונה, מגיעים לכביש.

הכל חסום. לא יכולים לאסוף אותנו.

מגיעים לנקודה עם ניידות משטרה.
נוסעת לכיווננו ניידת, מפחדים שאלו מחבלים.
הם מקפיצים אותנו לצומת אורים.
משם טרמפ עם זוג מבוגר למושב פטיש, לאחותי.

נכנסים בדלת.. הקלה!
בפעם הראשונה מאז הכל התחיל.

אחותי עם ילדים בממ"ד
גיסי נהג אמבולנס בטירוף של כל האירוע
תוך כדי היא מרכזת את כל הניצולים שמגיעים למושב.

עלינו על אוטובוס שיצא מהמושב לבאר שבע
אח של אינה אסף אותנו לקריית גת
וחבר נוסף הקפיץ את החברים למרכז.

12 שעות מהאזעקה הראשונה. אני בבית.
חיבוק לבנות ולאינה. לא מאמין שזה קורה.
מבין שבמקביל אלפי אנשים לא יזכו לרגע הזה.
הגוף שלם. נס. הנפש.. המסע מתחיל.