סיפור מלחמה

6:30 שבת בבוקר
מטחים כבדים מאוד באיזור
קוב ואני קופצים מהמיטה רצים לחלון המטבח רואים את כמות היציאות החריגה, מופתעים.

שומעים צליל שונה מוזר קרוב
צלפים?
לא ברור.

קוב מתחיל להכין קפה,
יאללה התחלנו סבב נוסף -
ככה חשבנו..
אוי כמה טעינו.

מביטים מהחלון
טנדר לבן עוצר בכניסה לשכונה
10 מחבלים (אולי יותר)
לבושים בשחור מסיכות שחורות ונשקים
פורקים מהטנדר

מתפצלים
5 רצים בדשא לכיוון הבית שלנו
5 רצים לכיוון הבית של השכנה האהובה.
לא קולטת עדיין, שואלת את קוב:
מה זה?
קוב גם לא מבין מה הוא רואה.

7:02
כותבת בווטסאפ של נשות כפר עזה:
"יש כאן בשכונה חבורה בשחור רצים עם נשקים ויורים"
מישהי עונה:
זה חיילים שלנו.
אחרת כתבה:
להכנס לממד.


המחבלים מרחק יריקה מהבית
רואה את הסרט הלבן שקשור להם על הראש.
חמאס.
צעקות
איטבח אל יהוד
אללה אכבר

רצים לממד.

מישהי כותבת חדירת מחבלים
מישהי עונה לא להלחיץ סתם

אלה היו 2 דק שעוד חיינו באשליה, שלא הבנו כלום, תמימות מתוקה ונאיביות בלתי נתפסת..
החיים כמו שהכרנו אותם אינם.

מהר מאוד, הווטסאפ התמלא בקריאות לעזרה מכל איזור בקיבוץ:
-הם יורים על הבית!
-הם פה!
-הם אצלי בבית בבקשה עזרה!!
-ירי כבד על הבית שלי.
-גם אצלי.
-פורצים אלינו!!!! עזרה בבקשה!!!

8:58 מתקבל דיווח שיש פצוע ליד המכלול
דחוף חילוץ
שולחת הודעה לכמה מחברי כיתת כוננות:
פצוע ליד המכלול חוסם עורקים דחוף.

-מנסים לפתוח את הממד הצילו
-תחזיקי חזק את הידית
-דחוף תגיעו להורים שלי
-מישהו ראה/שמע את גילה פלד המשפחה שלה מהמושב דואגת" ( נרצחו בדם קר )
-תמר קוץ אמא של אביב כותבת: -עם קוץ אביב ומשפחתו אין קשר, מבקשים עזרה לבדוק מה קורה שם" ( נרצחו בדם קר)
-מישהי מסבירה איך לעשות חסם עורקים
-מישהו מתחנן לכו לבדוק מה עם ההורים שלי.

שעות ארוכות ארוכות שבכל קבוצות הווטסאפ קריאות לעזרה, תחנונים, מיקומים, הכוונת כוחות.
בדירה אחת אופיר ישראל ואיתי הנכד שלי
בדירה אחת בדור צעיר ענבר שלי ועדי זוגתו
מתחת למיטה בממד שלנו אורייני.

צרורות של ירי בשכונה,
צרורות בלי הפסקה, מקרוב ,
מרחוק ,
מכל מקום.
שומעת צעקות
של פצוע קרוב לבית.
ושקט.

10:18 ענבר כותב
דחוף חילוץ
הם אצלנו
בבקשההההה

וזהו.
נותק הקשר לחלוטין עם ענבר
נותק הקשר עם כל שכונת דור צעיר.
כותבת לאמילי
( בת כיתה של ענבר שכנה צמודה שלו)
אין תגובה.

איתי צורח אופיר מתחננת שיוציאו אותם
אני חסרת אונים.
קוב מפטרל בבית
מחבל עם מאג הולך בשביל של הבית

התריסים מוגפים הדלתות נעולות.
דממה
לא לדבר
לא לנשום.
הם פה.

יריות על הבית
מכל כיוון
צרורות
החלונות מתנפצים

ענבר לא עונה.
יחידת דובדבן הגיעה לקיבוץ.
אני חושבת:
אוקיי
זהו זה נגמר.

זה לא.

השואה הזו, הטבח הזה, האסון הכבד הזה שאני לא מתחילה אפילו להבין
זה לא נגמר.
עוד כוחות עוד יחידות מובחרות מגיעות לקיבוץ
מגלן דובדבן צנחנים שייטת גבעתי
עוד דיווחים על פצועים
עוד תחנונים לחילוץ דחוף
עוד
ועוד ועוד
הזמן עובר
וכל מה שעובר לי בראש זה
ענבר ועדי שלי אינם.

שרק לא ייכנסו לאופיר וישראל
שרק איתי יפסיק לבכות
שרק נחזיק מעמד
שלא ירצחו אותי
כי מי יטפל במי שנשאר
שלא ירצחו את קובי
כי מי יהיה לי עוגן
שלא ירצחו את אוריין
כי אני אמות מצער

שרק לא יירד הלילה
שרק ייגמר
הצבא שלנו חזק

19:08
הם שוב פה
הבית מוקף
ירי כבד על הבית
צעקות בערבית
אוריין מתחת למיטה
אני משלשלת מפחד.

קובי גיבור שלי
מנסה לפרק את ידית דלת הממד מבחוץ
לנעול אותנו מבפנים, לא מצליח.

אני רואה איך החיים שלנו אוזלים.

23:00 תודה לאל ישראל אופיר ואיתי מחולצים
מחזיקה תקווה.

0:30
מחבלים על הגג
כותבת בקבוצות הווטסאפ:
"יש לנו תזוזה על הגג
דחוף מנסים לפרוץ
יש על הגג
מנסים להיכנס"
מכות חזקות על הקירות
מכל כיוון
מכות חזקות על הגג

כמה דקות לאחר מכן כוח גבעתי מגיע אלינו חילופי ירי
דפיקות חזקות בדלת
קוב אומר: זה צהל?
אנחנו מנסים להקשיב דרך דלת הממד
לא מזהים
זה חיילים?
או מחבלים שמנסים להכנס?

פורצים חלון
זגוגיות מתנפצות
הם בדלת של הממד
אומרים:
צה"ל צה"ל
קוב אומר בלחש: אני פותח.
אני אומרת: לאאאא זה מחבלים אל תפתח
קוב מקבל החלטה
פותח את הדלת שהיתה סגורה 18 שעות
אנחנו רואים חיילים מול העיניים
מתקשים להאמין
2 דק לקחת את הדברים החשובים שלנו.
עולים להאמר.
מחפים עלינו מכל כיוון.

עוברים את השער
מגיעים לאלונית
עוד אנשים שלנו שם

אני לא מצליחה לנשום
מתפרצת בבכי
מישהו מחבק אותי
חייל נותן לנו לשתות
הרגליים לא מחזיקות אותי
אני רועדת
מתיישבת על המדרכה

הסיוט הנורא לא נגמר
הוא רק מתחיל

עוד ועוד בשורות מרות על חברים אהובים שלנו שנרצחו בדם קר, שנעדרים.
אנחנו מתפללים
לניסים.

איך קמים מהשבר הנורא הזה
איך ממשיכים מכאן

איפה ענבר שלי? איפה עדי?
אולי הם פצועים ולא מצליחים להגיע אליהם? אולי הם חטופים?
כותבת לענבר שלי
שאני אוהבת אותו שיחזיק מעמד.
אין ווי כחול.
אין ווי.

יום ראשון 12:30 בצהריים
טלפון לא מזוהה
עדי על הקו:
נעמי חולצנו אנחנו בסדר.

אני מתמוטטת.

30 שעות של ייסורים עברו עליהם ואת הסיפור הלא ייאמן שלהם את הנס הגדול הבלתי נתפס הזה ,
עוד אכתוב.

*תודה לכולם על כל התמיכה והעזרה, מתנצלת שלא מתקשרת ולא ממש עונה,
אני עוד מנסה לחזור לנשום.