סיפור מלחמה

7:10 יום שבת (שישי)בערב יוצאים למסיבת טבע מתארגנת מתרגשת מתה כבר להגיע. מקימים אוהל פורסים מחצלת מדברים על החיים שותים בירה צוחקים. הולכים לרחבה שבדיוק נפתחה באטרף ואדרנלין שכזה לא היה לי הרבה מאד זמן. ה-5 שעות הכי טובות בחיי, חוט דק מגן עדן לגיהנום. התפצלנו היינו אני וחבר, ואלמוג מטרים ספורים מטיתנו בעמדת מסאז. פתאום רעש מוזר וזיקוקים באוויר. אף אחד לא מבין, חלק מתעלמים וממשיכים לרקוד, גם המוזיקה המשיכה לנגן. פתאום הכל מתבהר, המוזיקה נפסקת, הקהל מתבקש להתפנות ומליון אנשים רצים לכיוון היציאה. מתחילה לצרוח את נשמתי בשביל למצוא את אלמוג אנשים רצים לעברי ואני רצה מנגד לתוך הפסטיבל בשביל שנתאחד. אחרי 10 דקות של גיהנום מצאנו אחת את השנייה. ידענו מפה הכל בסדר וכלום עכשיו לא יכול להתדרדר אנחנו כולנו יחד! אנשים בסטרס, רצים לכיוון המכוניות, נכנסים ומתחילים לנסוע, ההורים מתקשרים לא יודעים שאנחנו שם ובשביל להרגיע אמרתי שאנחנו במקלט מוגנות במקום סגור, מהר מאד הם גילו שאנחנו באמצע האירוע. מנתקת את השיחה, צוחקים קצת אומרים יאללה, נוסעים הביתה אוכלים שוקולד להירגע קצת מהמאורע. פתאום אנשים צועקים לנו לצאת מהרכב, כולנו נבהלים משאירים הכל ברכב , טלפון, מפתחות, נעליים הכל. ומתחילים לרוץ ולהתחבא בקרבת מקום. בערך אחרי 10 דקו’ אנשים מתחילים לגשת למשטרה ופתאום צרור יריות ששומעים רק בסרטים. "הם יורים עלינו, רוצו!" מישהו צעק. המשטרה היו מחבלים בתחפושת. רואים אנשים נופלים אחד אחד ותוך כדי ממשיכים קדימה, רצים, כי אין ברירה, יורים עלינו צרור יריות בלתי פוסק. שדה קוצים וכבר בחמש דק הראשונות של הריצה נפלו לי הנעליים. הייתי יחפה רצה בכל כוחות נשמתי, רגל מחוררת לגמרי ברמה שכל צעד היה כמו גיהנום מתמשך. אנשים עזרו לי ללכת הרימו אותי אמרו לי לא לעצור, לא להפסיק, לא לוותר. ואני בראש זהו, נגמרו לי החיים, לא אצליח לעשות עוד צעד.

אומרת למי שאיתי להמשיך ולא לחכות לי, הכל יהיה בסדר, זהו ויתרתי. בנס הייתי עם האנשים הכי טובים שיכולתי לבקש בסיטואציה והם לא נתנו לי לוותר והחזיק לי את היד לאורך כל הדרך. אחרי עוד 10 דקות של ריצה מתמשכת בירידות ועליו כל זה יחפה ובשדה קוצים.
הרגשתי שוב את הסוף, הם מאחורינו והיריות לכיווננו אני לא מצליחה לזוז, שומעת זעקות ונופלת קמה, נופלת, קמה. לקחתי את הטלפון של אלמוג והתחלתי לצלם סרטון פרידה למשפחה שלי, לא האמנתי שהמצב ייגמר אחרת. 5 דקות נוספות של ריצה וזהו, כולם נעלמו מזווית העין, המשיכו לרוץ ואנחנו נשארנו מאחור. החלטנו שחייבים להסתתר ולקוות שלא ימצאו אותנו, נשכבנו בשטח, מאחורינו צמחיה מלפנינושטח פתוח. חשופים לגמרי בלי היכולת לזוז או להסתתר יותר טוב, הם מאחורינו. הצרורות לא נפסקות לרגע וזהו, מכאן רק תפילות. בקור רוח ותושייה אלמוג שהייתה עם טלפון שלחה להורים את המיקום ומכאן הם דאגו להעביר אותו לכל גורם אפשרי שיכול לעזור. בטיפול הם אומרים "באים אליכם". התקווה חזרה אלינו, אמרו 10 דק והכל מאחורינו. באים לאסוף אותנו. עוברת חצי שעה, שעה, שעה וחצי, שעתיים והזמן עובר כמו נצח. אף אחד לא בא, אף אחד לא מצליח לאתר אותנו, אנחנו בשטח מלחמה ככה שגם אף אחד לא רשאי להכנס וככל שעברו הדקות המחשבות על הסוף היו קרובות מתמיד.
מתקשרת למשטרה, מחכים דקות ארוכות, שיענו שמישהו יבוא לחלץ אותנו. פתאום הם עונים, אין מאושרת ממני, אני אומרת להם תצילו אותנו, בבקשה, אני מתחננת, ניתוק. שוב חוזרים לנקודת ההתחלה. עוברת עוד שעה ואנחנו בשמש, נצלים בלי מים בלי צל - רק אנחנו והחיות שמטפסות עלינו. דממת אלחוט. שמענו רעשים וניסינו לשמוע- שומעים ערבים. המחבלים מאחורינו. הלב בתחתונים ומה שמסתיר אותנו זה אולי קצת ענפים. מחזיקים ידיים הכי חזק שאפשר ומתפללים, כל אחד מכל עמקי נשמתו. עוברות כמה דקות והמחבל מצד ימין, הולך בשביל מולנו לבוש בשחור.