top of page
קו ראשון
קו ראשון
No location
6.10.23, 21:00

Share

פורסם על ידי undefined בתאריך 13/11/23

(view source)

< Back

War Story

עדויות מקיבוץ בארי

"אחד ירה במחבלים מהגג, השני לקח מהם נשק"
יואב, מפקד בגולני. נחלץ מהמסיבה ברעים יחד עם שלושה חברים, ונכנס לקיבוץ בארי כדי להציל אזרחים ולהילחם במחבלים.

עדותו של גיל, אביו של יואב:

"יואב יצא למסיבת הנובה יחד עם שלושה חברים טובים שהיו איתו בקורס מ"כים. הם ביקשו מהצבא לצאת לחופשה בשבת כדי להיות במסיבה. יואב לקח את המכונית שלי, וכולם נסעו איתו.

"בשש וחצי בבוקר הם נחלצו מהמסיבה. כשהייתה האזעקה, יואב התקשר בתוך כל היריות והבלגן כדי להרגיע אותי, ואמר שהם נוסעים לחבר שגר בקיבוץ בארי. יש שם מרחב מוגן וזה ממש כמה דקות נסיעה, הוא אמר.

רסיסי גבורה – הפרויקט המלא

"בכניסה לבארי צעקו להם 'יש מחבלים, תברחו', אבל הם נכנסו. אחרי השער הם ראו רכב הפוך, וכשפתחו את הדלת הם מצאו את הרבש"ץ של הקיבוץ. יואב לקח את הנשק שלו. הם רצו לדירה של החבר שגר בקיבוץ, שם הם מצאו עוד שני כלי נשק והחליפו למדי צה"ל כדי שלא יהיה ירי דו־צדדי.

"חבר אחד נשאר לשמור על קבוצת רוכבי אופניים ועוד אזרחים מהקיבוץ בתוך בית שהם תפסו ואבטחו, והאחרים יצאו עם הנשק וחברו לכיתת הכוננות. הם נלחמו ובשלב מסוים נסוגו לבית שאליו פונו אזרחים. בהתחלה חשבו שהם נלחמים בשלושה־ארבעה מחבלים, לא הבינו שמדובר במאה.

"אחד מהחבורה עלה לגג הבית וירה במחבלים שהצליח לראות משם. שני נשאר למטה והבחור על הגג הכווין אותו לפצועים ולמחבלים שהוא הרג, כדי לקחת מהם נשק כי נגמרה התחמושת. השלישי נשאר כל הזמן לשמור על האזרחים שהם חילצו אל הבית הזה.

"אחרי שעות של לחימה חבר אליהם כוח של שלדג, והם המשיכו להילחם יחד איתם בתוך הקיבוץ. הם הצילו הרבה יותר ממה שדמיינו, היו שם עוד הרבה גיבורים שעשו דברים מטורפים. במוצאי שבת בעשר בלילה, אחרי 15 שעות של לחימה, יואב יצא מבארי. ביום ראשון בבוקר הוא כבר חזר ליחידה שלו".

הביאה לדפוס: עטרה גרמן

"צעקו 'שמע ישראל' כדי לשכנע את התושבים לצאת"
סרן אלחנן קלמנזון ז"ל, 42, מעתניאל. קצין במפקדת אוגדת יהודה ושומרון. הוא ושניים מבני משפחתו הגיעו מיוזמתם לבארי והחלו לחלץ תושבים מהבתים, תוך לחימה בלתי פוסקת במחבלים.

עדותו של אמנון דוקוב, חברו ושכנו של אלחנן:

"כשהבנו שאין סכנה ביישוב (עתניאל – ר"ר), הגעתי לחפ"ק בבארי במסגרת צו 8. שעתיים אחריי הגיעו אלחנן ואחיו מנחם בלי שגויסו. הם באו מתוך רצון לסייע ושאלו במה אפשר לעזור. הם מצאו ג'יפ צבאי ממוגן ירי, ובחסות החשכה שהלכה וירדה, החלו לפנות אזרחים מתוך התופת. חברי כיתת הכוננות שהיו איתנו בחפ"ק קיבלו כל הזמן קריאות מבתים שבהם אזרחים נצורים, והם נתנו לנו כתובות. אלחנן ומנחם קיבלו מבעוד מועד גם את שמות הדיירים, כדי שיוכלו לשכנע אותם לצאת החוצה, שלא יחשבו שמדובר במחבלים.

"בעשר בלילה חבר אליהם האחיין שלהם איתיאל. כוח קלמנזון. יחד הם לחמו וחילצו בג'יפ הקטן עוד ועוד משפחות, העמיסו אותו עד אפס מקום – מבוגרים למטה, עליהם ילדים ותינוקות, וכל זאת תחת אש. כך יצאו החוצה שוב ושוב, כשבדרך הם הורגים מחבלים שנתקלו בהם.

"אנשים היו מפוחדים, במצב קשה מאוד. היו כאלו שסירבו לצאת מהבתים, והמחלצים צעקו להם 'שמע ישראל' ושכנעו אותם. וככה לילה שלם, שלושה אזרחים שמבינים מה חסר, ונכנסים לתוך משבצת מסוימת. בעקבות מה שהם עשו, הבינו שזה אפשרי. זו הייתה קריאת כיוון. הם היו הראשונים שנכנסו לחלץ אזרחים, וכך בעצם התחיל מבצע החילוץ.

"ביום ראשון סביב השעה עשר וחצי בבוקר הם כבר היו אחרי מאות חילוצים, ולחימה של יותר מ־14 שעות רצופות. בבית האחרון שביקשו לטהר, לאחר שכוחותיהם הפיזיים כבר כלו, המתין להם מחבל. הוא ירה באלחנן ופצע אותו פצעי מוות. מנחם, שנפצע מהירי, השיב מכת אש אל המחבל על מנת לחסל אותו, אך כבר לא יכול היה להציל את אלחנן. בזכות גבורתו של אלחנן וגבורת אחיו ואחיינו ניצלו חייהם של למעלה ממאה תושבי בארי".

הביאה לדפוס: ריקי רט

"גם כשנפצע ברגל וביד, שילה כמו שילה, החליט להמשיך"
שילה כהן ז"ל, 24, משדרות. לוחם ביחידת שלדג ששהה בביתו בחג. הצטרף מיוזמתו לכוח של סיירת מטכ"ל ולחם במחבלים בבארי.

כותבת אחותו של שילה, רביד, על פי עדותם של חיילי סיירת מטכ"ל שהגיעו לשבעה:

"שילה היה בביתו בשדרות בשבת בבוקר. כשהחלה מתקפת הרקטות והגיעו דיווחים על חדירת מחבלים לעיר וליישובי העוטף, שילה טרם הוקפץ, אבל פעל מיד לחתירה למגע. הוא יצר קשר עם חבריו ליחידה בניסיון לחבור אליהם. לוח הזמנים, הדוחק והדחיפות גרמו לו להחליט לצאת באופן עצמאי. הוא לקח את הנשק של אחיו, עלה על מדים, ובכניסה לבית הוא זיהה רכב אזרחי עם לוחמים. שילה ביקש להצטרף אליהם, ויחד הם נסעו אל קו האש.

"בצומת הכניסה לשדרות שילה פרק מהרכב והחל לבצע סריקות בשיחים בחיפוש אחר מחבלים. באותה שעה הגיע לצומת צוות של סיירת מטכ"ל שהיה בדרכו לאזור הלחימה. שילה הכיר את אחד מהם מקורס קצינים, והודיע להם שהוא מצטרף לכוח. הוא לקח ציוד של פצוע שפונה, והתקדם איתם לכיוון הקיבוצים הסמוכים לגדר. בדרך נתקלו במחבלים בקיבוץ מפלסים, באנדרטת חץ שחור ובצומת סעד.

"הכוח הגיע לקיבוץ בארי ונתקל כמה פעמים במחבלים שחדרו לקיבוץ. אחי נפצע ברגל וביד, אבל שילה כמו שילה, החליט להמשיך. כשהכוח חטף אש כבדה, שילה טיפס לטרסה מוגבהת בגינת אחד הבתים על מנת להשיב אש ולסגור על המחבלים. שם הוא נפגע באורח אנוש, ודקות ספורות לאחר מכן, בסביבות השעה 17:00, נקבע מותו".

מתוך פוסט בפייסבוק של רביד כהן, 22 באוקטובר

"ברגע שהחייל האחרון יצא, המסוק חטף טיל"
חיילי גדוד 890 בחטיבת הצנחנים. לחמו במשך 40 שעות רצופות בתוך התופת של קיבוץ בארי.

"הגדוד שלנו נשאר בשבת בנבי מוסא לקראת תרגיל שמדמה מלחמה. ביום שישי עושים מסדרים על הציוד, התיקים, הקשר, הכול מוכן ונכנס החג. בשבע בבוקר המג"ד מעיר אותנו: 'יש מלחמה'. אנחנו הגדוד היחיד שנשאר בבסיס בשבת ומוכן ליציאה. באזור עשר בבוקר מגיעים שישה מסוקים לקחת אותנו. אנחנו נוחתים במרחב עלומים, וכשהחייל האחרון יוצא, המסוק מקבל טיל נ"ט. למרות הסיכון, ממשיכים להנחית את כל הגדוד, ומפנים באחד המסוקים שלושה פצועים. אם חשבנו שנגיע רגוע, נקבץ את הגדוד ונעשה הכנה, המלחמה שלנו מתחילה עוד כשאנחנו באוויר. אנחנו יוצאים ישר לתוך היתקלות ראשונה עם המחבלים שירו לכיווננו את הנ"ט, מנהלים חילופי אש והמצב נרגע.

"בשיח עם המג"ד אנחנו מחליטים שפלוגה אחת הולכת להילחם בנחל־עוז, שתי פלוגות הולכות לעלומים ושתי פלוגות נשלחות לקרב בבארי. הכול ברגל, מרחק של כמה קילומטרים, עם הציוד. מכיוון שהגענו במסוקים, לא היו לנו כלי רכב.

"פלוגה אחת ניהלה קרב בתוך מוצב נחל־עוז, הרגה עשרות מחבלים וחילצה לוחמים ותצפיתניות. הפלוגות שהלכו לבארי נתקלו מיד בעשרות מחבלים, שם גם נהרג אלי, חייל בודד, שבגבורה הסתער עם הצוות שלו מול המחבלים כדי להציל אזרחים בתוך הבתים. ומשם נכנסנו לקרב של כ־40 שעות לחימה רצופות, יחד עם כוחות נוספים שחברו תחתינו. בכל פעם אתה מתקדם מעט ביישוב, מחסל מחבלים ומחלץ אזרחים. הרגנו קרוב למאה מחבלים, ואיבדנו בצער גדול לוחמים מהגדוד שלנו. יצאנו משם רק ביום שלישי; אחרי הלחימה נשארנו עם זק"א ופיקוד העורף לשלבים של פינוי הגופות.

"הגבורה שהמפקדים והלוחמים בגדוד גילו באותם קרבות היא מעוררת השראה. אריאל אוחנה, נגביסט שלנו, ראה שאחד המפקדים נפצע. הוא חתר למגע כדי להציל אותו ונהרג בעצמו, אחרי שהרג שמונה מחבלים מטווח אפס. ראיתי מפקדים ולוחמים נכנסים תחת אש לתוך בית, מנהלים קרב עם מחבלים, ובמקביל צוות אחר מוציא את האזרחים החוצה, נשים ילדים, זקנים בכיסאות גלגלים. הם רועדים ובוכים, מבינים שהם ניצלו, והחיילים שלנו מחבקים ושומרים עליהם ועוטפים אותם.

"בלחימה כזאת, כשכל כך הרבה מפקדים ולוחמים מסתערים תחת אש, וחובשים מטפלים בפצועים בגבורה עילאית, התחושה העמוקה של האחדות והמשפחתיות בעם שלנו מגיעה לשיא. לפני שיצאנו מבארי, ראינו כתובת בערבית שמחבלים השאירו על אחד הבתים. לקחנו ספריי וכתבנו 'עם ישראל חי'. אלה העוצמות הגדולות של העם והצבא שלנו שהתגלו בלחימה, וזו גם הרוח שאנחנו מבטיחים להמשיך איתה עכשיו במלחמה, עד הניצחון".

הביאה לדפוס: עטרה גרמן

"חייך כל הזמן, גם בלחימה"
סרן דוד מאיר ז"ל, 31, מירושלים. קצין מילואים בסיירת מטכ"ל. חילץ תושבים מבתיהם, נפל בדרכו להצלת בני הערובה מחדר האוכל.

עדותו של חברו ידין גלמן:

"דוד ואני היינו בצוותים מקבילים במילואים בסיירת מטכ"ל. כשהגענו לקיבוץ בארי, ציוותו אותנו יחד ככוח חוד במשימת טיהור המקום ממחבלים. עברנו בית־בית וטיהרנו, תוך כדי היתקלויות עם מחבלים וחילוץ בני ערובה. כשנכנסנו לבתים דאגנו לתת לתושבים מים ולהרגיע אותם. אלה חבר'ה שראו דברים קשים ביותר, במבט שלהם אתה רואה שכרגע הם פוחדים מכל דבר.

"קיבלנו משימה לחלץ מספר גדול של בני ערובה מחדר האוכל. טיהרנו בתים בדרך לשם, וכשהגענו לבית האחרון לפני היעד, ירו עלינו מימין. הגבנו באש. חטפתי כדור אחד ביד, אבל המשכתי להילחם. ואז חטפנו עוד צרור משמאל, וזה כבר הפיל את שנינו.

"זחלנו אל מתחת לבית וחיכינו שם די הרבה זמן עד החילוץ, כי הייתה לחימה קשה. בזמן הזה דוד ואני מדברים על הפציעות שלנו, איפה לשים חוסם עורקים. בסוף הוא ביקש ממני להגיד לאשתו ענת ולבנו התינוק שקד שהוא אוהב אותם ושהוא מצטער.

"דוד היה אדם שחייך כל הזמן, גם במהלך הלחימה. הוא נתן תחושת ביטחון לכל הסובבים אותו ובעיקר לי. יכולת להרגיש שהוא תמיד שם ונותן לך גב, גם כשאתה חושב שהוא לא לידך".

הביאה לדפוס: איילת כהנא

"המשימה הייתה לאתר את אלה שהסתתרו"
ינון גדסי, 31, מרמת־גן. רס"ן במיל' בחטיבת כפיר. איתר נעדרים בשטח המסיבה, ואז יצא לטהר את בתי קיבוץ בארי.

"האירוע תפס אותי אצל ההורים שלי שמתגוררים באילת. אמא שלי העירה אותי ואמרה 'ינון, קום, מלחמה'. ראיתי את הדיווחים הקשים והבנתי שמתחולל אסון. עליתי על הרכב ונסעתי במהירות למפקדת חטיבת כפיר. אחרי שקיבלתי תמונת מצב מי נגד מי, לקחתי נשק וציוד אישי, ונסענו בכמה רכבים לחניון רעים. ראינו כלי רכב שרופים, אופנועים נטושים והמון גופות של צעירים ושל מחבלים, בשטחים הפתוחים וגם בתוך רכבים. הבנתי שיש נעדרים. המשימה הייתה לאתר ולקחת את אלה שהסתתרו, ובמקביל להתחיל בפינוי הגופות של הישראלים.

"לקראת ערב הזניקו אותנו לקיבוץ בארי. עברנו מבית לבית, מחבלים ירו כל הזמן וניהלנו איתם קרבות. הכוח הפיקודי חיסל מחבלים, המשימה שלנו הייתה לחלץ את המשפחות. הצלחנו להגיע לחמש משפחות שחיכו שעות ארוכות בממ"דים, חלקן זעקו לעזרה. כשעמדנו להיכנס לאחד הבתים נפתחה עלינו אש מבית סמוך. הצלחנו לחסל את המחבלים, להיכנס לתוך הבית ולהגיע אל בני המשפחה שהסתתרו שם כל היום. חלק מהמחולצים בקיבוץ היו פצועים, אנשים היו בהלם אחרי השעות הקשות שחוו".

מתוך ידיעה שהתפרסמה במעריב, ב־17 באוקטובר

"שחר ואיתן השתלטו על המרחב ופגעו בעשרות מחבלים"
חברי כיתת הכוננות של בארי. לחמו עד הכדור האחרון ועד טיפת הדם האחרונה כדי למנוע מהמחבלים לטבוח בפצועים ובצוות המרפאה.

עדותו של עילם מאור, חבר כיתת הכוננות:

"אריק קראוניק, הרבש"ץ, קיבל הקפצה מהצבא, ובמקביל ממישהו מהקהילה שראה מחבלים על הגדר. הוא הקפיץ אותנו, חברי כיתת הכוננות, אבל לא חיכה לנו אלא נסע מיד לשער, לוודא מה קורה. שם הוא נהרג כשעשרות מחבלים הסתערו על הקיבוץ. הוא הגן ראשון על אנשי הקיבוץ ושילם בחייו.

"אריק היה אחד שרץ תמיד קדימה, עם לב גדול ואכפתי, והיה מחויב מאוד לביטחון הקיבוץ. במשך השנים סייע לכל כוחות הצבא, וקיבל אותות הצטיינות ממפקד אוגדת עזה. הוא ניסה כל הזמן להביא עוד ציוד לכיתת הכוננות ולארגן אימונים עם יחידות מיוחדות.

"המחבלים התקילו עוד בחור שלנו, גיל בוים, במרכז היישוב. הם הפתיעו אותו מתוך שיח, ירו בו והרגו אותו. שחר צמח ואיתן חדד, חברים טובים שצוותו יחד, יצאו לשם. הם משכו אותו למרפאת שיניים סמוכה, מקום שהפך למוקד פינוי פצועים. הגיעו לשם רופא מהקהילה, פראמדיקית ואחות. הם כולם נהרגו בסוף.

"המחבלים השתלטו על גני הילדים שנמצאים ממול, ומשם ניהלו את הקרב שלהם על בארי. הם ידעו שזה מקום ממוגן. לא רחוק משם, שחר ואיתן השתלטו על המרחב שמחוץ למרפאה ופגעו בעשרות מחבלים, רכבים ואופנועים. שחר הוביל לחימה אדירה במשך שעות, ותוך כדי כך הוא דאג לפצועים, דיבר איתם וניסה להעלות את המורל.

"כשנגמרה התחמושת הם לקחו תחמושת מהפצועים לידם, והמשיכו להרוג מחבלים. לאורך שעות שחר ביקש שישלחו מסוק ליירט את המחבלים מלמעלה, אבל קיבל סירוב כי זה בתוך היישוב. בינתיים המחבלים הביאו עוד כוחות, גלים ענקיים. בסופו של דבר שחר ואיתן נשארו בלי כדור אחד ונרצחו".

הביאה לדפוס: עטרה גרמן

"ניהלה קרב גבורה על חיי הפצועים"
עמית מן ז"ל, 22, מבארי. מדריכת קורס פראמדיקים של מד"א. טיפלה בפצועים עד שהמחבלים הגיעו למרפאה ורצחו את כל מי שמצאו.

עדותה של נירית הונוולד־קורנפלד, אחות הקיבוץ:

"קיבלתי עדכון על פצוע מירי שנמצא ליד מרפאת השיניים. הבנתי שיהיה לי קשה לטפל בו לבד, אז התקשרתי לעמית והיא מיד הגיעה עם כל הציוד ועזרה לי לטפל בו. אחרי שתי דקות, שחר מכיתת הכוננות אמר לנו שחייבים להיכנס למקום מוגן כי יש מחבלים באזור. הוא פרץ את דלת מרפאת השניים ועזר לנו לגרור את הפצוע פנימה. תוך כדי שאנחנו מטפלות, עמית התקשרה למד"א וביקשה פינוי דחוף. אמרו לה שאין אפשרות להגיע, כי כל האזור חסום.

"שמענו ירי בכל מקום. בעוד אנחנו מטפלות בפצוע אחד, הגיעו עוד פצועים. הם היו במצב קשה, ולכן עמית התקשרה לדניאל לוי, רופא אף־אוזן־גרון שגר בקיבוץ, וביקשה שיבוא לעזור. כל אחד טיפל בפצוע שלו. בשלב מסוים הפצוע הראשון כבר לא היה איתנו, אז שלושתנו עברנו לטפל בפצועים הנותרים. כל זה כאשר בחוץ יש קרב בלתי פוסק של ירי ורימונים. אנשים התקשרו וביקשו שנגיע לתת להם סיוע, ולא יכולנו. כל מי שהגיע אלינו, נתנו לו את הטיפול הכי טוב שיכולנו. שניים הצלחנו להציל.

אחד הפצועים ביקש שנחבוש אותו וניתן לו משככי כאבים, כי המחבלים אצלו בבית והוא חייב לרוץ לשם.

"חיכינו במשך שעות שיבואו לחלץ אותנו. כל הזמן הזה שחר עמד מחוץ למרפאה והדף את המחבלים שהתקרבו. בצהריים נגמרה לו התחמושת, והבנו שאנחנו צריכים להתחבא. כל אחד תפס פינה במרפאה ושכב בשקט. המחבלים הגיעו אלינו, ירו וזרקו רימונים. עמית, דניאל, שחר ואיתן מכיתת הכוננות נרצחו.

"עמית הייתה נשמה גדולה. כולה לב, טוב, נתינה, דאגה. מד"א היה הבית השני שלה. היא הייתה פראמדיקית עם ידע, ולמרות הגיל הצעיר היא התקדמה שם, וכבר הדריכה קורסי פראמדיקים בכל הארץ. גם כשלא קראו לה, היא באה לעזור. ושם במרפאה היא ניהלה קרב גבורה על חיי הפצועים עד הרגע האחרון".

הביא לדפוס: שילה פריד

"חשבתי על הלוחמים שלי, שהם גם הילדים שלי"
סא"ל אור בן־יהודה, מפקדת גדוד קרקל. הכוחות בפיקודה נלחמו מול עשרות מחבלים והצילו את מוצב סופה מנפילה.

"הבנתי שזה אירוע אחר לגמרי. פניתי קצת הצידה וראיתי מעבר לסוללה נהירה מטורפת של מחבלים. עשרות. עם ג'יפים, אופנועים, רגלית. ריכזתי את כולם אליי והתחלנו לעצור את כל ה'הגעות'. פתאום שמעתי בקשר את אחד המסוקים פונה אליי באופן אישי. 'קודקוד, כאן המסוק הרלוונטי, אני לטובתך'.

"חשבתי על שלושת הילדים שלי, חשבתי על הלוחמים שלי שהם גם הילדים שלי, חשבתי שכל מה שבא לי זה להוציא אותם מפה בחיים ושכל מי שנמצא במוצב – יצא מזה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לשדר שאנחנו הולכים לבלום את זה.

"…כמעט חמישים מחבלים וצלפים, כולם בכיוון שלנו. ואנחנו רק 12 לוחמים. את השאר הצבנו ביישובים ובמוצב סנאי כדי להתכונן להמשך. פתחנו במהירות באש מקלעים, מטול וטיל לאו. הירי שלנו היה מאוד יעיל. הרגנו מחבלים והשאר התפזרו. פתאום אני רואה מחבל מטווח אפס, קופץ עליי. זה או אני או הוא. מזלי שהייתי מספיק דרוכה, יריתי לעברו והוא עף אחורה, אבל הספיק לירות עליי כדור אחד. לא נפגעתי.

"העלינו לאוויר רחפנים עבור שייטת 13 כדי להראות להם מה קורה בתוך המוצב. איפה נמצאים המחבלים. תוך כדי הקרבות פינינו לאחור פצועים. סך הכול היינו במוצב 14 שעות עד לטיהור".

מתוך ראיונות לוואלה (18 באוקטובר) ולחדשות 12 (19 באוקטובר)

"בזכות החתירה למגע של קצין הגששים, ניצלו חיים רבים"
סא"ל ע', קצין הגששים של אוגדת עזה. היה מהראשונים להבין שמתרחש אירוע חריג, יצא לשטח עם חייליו, חיסל מחבלים רבים והציל את המשפחות ששהו בבסיס האוגדה.

"כשהחלה מתקפת חמאס על יישובי הנגב המערבי בשיגור רקטות ופצצות מרגמה, סא"ל ע', קצין הגששים של אוגדת עזה, חש שמשהו קורה. הוא הודיע למפקד האוגדה תא"ל אבי רוזנפלד שהוא יוצא לשטח.

"מוצבי הגבול כבר ספגו באותה עת פגיעה ורשת הקשר קרסה. סא"ל ע' וגששים נוספים יצאו בג'יפ משער הכניסה של הבסיס וזיהו בצומת שיירת אופנועים חמושה דוהרת לעבר האוגדה. הוא פתח לעברם באש, המשיך אל עמדת הש"ג והחל להדוף את המחבלים בירי מנשק קל. לאחר מכן עדכן סא"ל ע' את מפקדת האוגדה על המתקפה וזיהה שטנדרים עמוסים במחבלים רוצים לחדור פנימה אל תוך המפקדה. הוא דרש להעביר את ילדי המפקדים לחמ"ל המרכזי, וקרא לכל מי שיש לו רובה להגיע לשער הכניסה ולהילחם. תוך כדי הלחימה נתקל סא"ל ע' במחבלים מטווח אפס.

"על פי עדויות המפקדים, בזכות הדריכות, המקצועיות והחתירה למגע של קצין הגששים, ניצלו חיים רבים של חיילים, מפקדים וילדיהם ונשיהם שהגיעו להתארח באוגדה במהלך החג".

מתוך כתבה של אמיר בוחבוט שפורסמה באתר וואלה, ב־14 באוקטובר

תגיות:

To read additional documents from this location:

Add a Title

Location

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

.

Add a Title

Add a Title

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

.

Add a Title

Add a Title

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

Add a Title

Add a Title

Add a Title

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

Add a Title

Add a Title

Add a Title

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

Add a Title

bottom of page