top of page
קו ראשון
קו ראשון
No location
6.10.23, 21:00

Share

פורסם על ידי undefined בתאריך 13/11/23

(view source)

< Back

War Story

עדויות מהמסיבה ברעים

רמי שני, 64, מבאר־שבע. כתב גלי צה"ל בדרום. חילץ ברכבו עשרות צעירים מהמסיבה ברעים.

"עצרתי ליד כמה מכוניות שראיתי שהן מנוקבות בכדורים. האנשים שם אמרו לי שיש איתם אישה שנפצעה קשה מאוד בבטן. כולם שם היו פצועים בידיים, ברגליים. שאלתי אם הם צריכים משהו, והם אמרו שהם לא מצליחים להשיג את מגן דוד אדום. קפצתי בחזרה לתחנה באורים לראות אם אפשר לארגן להם עזרה. זה היה בלתי אפשרי, אז חזרתי אליהם. לקחתי גם אדם בדואי שעבד שם והיה פצוע מירי בידיים וברגליים והוא בכה. הבאתי אותו לאורים והפקדתי אותו בידי פרמדיקים.

"חזרתי לאותו מקום כדי להעביר דיווח עיתונאי, אלא שאז ראיתי שם הרבה מאוד צעירים שיצאו מפסטיבל נובה. ירדתי לכיוון אחד הערוצים של נחל הבשור, לשם הם התנקזו, ואמרתי להם שיבואו מהר כי מולנו כבר ראיתי חוליית מחבלים מתקרבת. נכנסו כשמונה חבר'ה לתוך האוטו ולקחתי אותם מהר, הבאתי גם אותם לצומת אורים. הם שאלו 'מי אתה?', ואמרתי שאני רמי.

"תוך כדי הנסיעה קיבלתי טלפון מהאולפן, רצו שאעלה לשידור. לפי זה הנוסעים שהיו איתי הבינו שאני כתב של גלי צה"ל. שמתי אותם בצומת אורים והמשכתי לעשות סבבים של פינויים מאזור המסיבה. כל זה קורה כאשר מסביב ירי מנשק קל – גם של מחבלים וגם של אנשי כוחות הביטחון, שירו לתוך שיחים כדי לבדוק שאין שם מחבלים – ומעליי ירי ממסוקי קרב.

"אי אפשר להגיד שלא פחדתי, אבל לא עד כדי כך שזה יעצור אותי. המשכתי תחת האש הזו שש־שבע פעמים להוציא חבר'ה החוצה מהאזור הזה לכיוון אורים. בנגלה האחרונה הם ביקשו שאקח אותם למושב פטיש, כי לשם כולם הולכים. כשנכנסתי למושב פטיש עמדו באזור ניידות וביצעו חסימה שלא אפשרה לחזור לצומת אורים ולהביא עוד חבר'ה, אז נאלצתי להפסיק את פעולת החילוץ הזאת.

"הצלתי בין 35 ל־40 אנשים. לא הרגשתי גיבור, אלא כממלא משימה שאני חייב לעשות. אני קצת נבוך מהפסטיבל שיש סביבי, אני לא רגיל לזה, אבל אמר לי מישהו: רמי, זקוקים לגיבורים בימים האלה".

רסיסי גבורה – הפרויקט המלא

*
רב־סמל סאמר, 40, מחטיבת פארן. חילץ עשרות אזרחים תחת אש והשתתף בקרבות מול מחבלים רבים.

"ביום שבת בבוקר סביב 7:15 קיבלתי טלפון מהחמ"ל של החטיבה. אמרו לי לעלות על מדים ולהגיע. חברתי ללוחמי ימ"ס דרום, חתמתי על נשק והבאתי את ה'זאב' – כלי רכב ממוגן גדול.

טסנו לכיוון מסיבת הטבע ברעים. עוד בדרך לשם קלטנו את הבלגן והבנו שיש פה אירוע משמעותי. אשתו של אחד הלוחמים הייתה במסיבה ושלחה לבעלה מיקום למחבוא שלה. מצאנו אותה ועוד כמה צעירים שנפצעו וחילצנו אותם. רצינו להיכנס פנימה, לאיפה שהמחבלים היו, אבל הרכבים חסמו את המעבר, אז דחפתי אותם עם הזאב. לא ידענו כמה מחבלים נמצאים שם, אבל חתרנו למגע וחיסלנו אותם. אחר כך התחלנו לפנות פצועים. הצלחנו לחלץ עוד בערך 20 אנשים מהמסיבה. בשלב מסוים לא יכולנו להישאר בזאב כי היה חשש לירי נ"ט.

בהמשך קיבלנו דיווחים שיש עדיין מחבלים בבתים בכפר־עזה, קפצנו לשם ויחד עם כוחות נוספים שהגיעו הבנו שיש אנשים בבתים. חילצנו שתי משפחות ממקומות שונים בקיבוץ. אחר כך היו עוד חדירות של מחבלים, וכל פעם קפצנו למקום אחר וניהלנו מולם קרבות ירי".

הביא לדפוס: ישי אלמקייס

*
לוטן בן־פורת, 38, רחובות. שף שהפעיל דוכן אוכל במסיבה ברעים. הצליח בתושייה למצוא רכב מותנע ולחלץ מבלים תחת אש.

"כולם התחילו לברוח לשדות, ואני ברחתי לצד השני. אחרי ששמעתי את היריות מתרחקות ממני, התקרבתי לרכבים שהיו שם וחיפשתי משהו חד. פתאום שמעתי עוד חוליה מתקרבת לכיוון שלי, ואני לבד. מצאתי עט באחד הרכבים והתחבאתי מתחת לאוטו – שאם מישהו יתקרב, אני אזחל בשקט ואדקור אותו בגרון.

"אחרי שלוש־ארבע דקות התחדשו היריות. לא רחוק ממני ראיתי רכב מונע. התלבטתי עשרים שניות אם לעלות עליו או לא, ובסוף קפצתי פנימה. אמרתי, אין ברירה, זה הזמן להיכנס במחבלים ולהתחיל להוריד אותם בדריסה. אבל פתאום הגיעו הרבה אנשים מתוך היער, כשמחבלים רודפים אחריהם. עצרתי ואנשים קפצו לי לרכב. הבנתי שעכשיו אני השומר שלהם. ישבו לי ברכב שבעה אנשים, כולם בלחץ ובפניקה שקשה לתאר. היה עליי לחפש דרך מילוט. הם דיברו וצעקו בקול, ואני התאפקתי לא להרים את הקול שלי ולבקש שיהיו בשקט. הבנתי שאני מבוגר בן 38 והם ילדים, אני לא יכול לצעוק עליהם.

"ביקשתי מכולם להפעיל Google Maps כדי שאבין איך אני נוסע דרך השדות. הקליטה כל הזמן באה והלכה, ואני עם יד אחת בטלפון, ויד אחת מרגיעה אותם בתוך המקום המטורף הזה. תוך כדי כך אני רואה כלי רכב מתקרבים, ואני לא יודע אם אלה מחבלים או משלנו. באחד המקרים באמת היה מאחורינו רכב של מחבלים. המשכתי לנסוע ועד שלא הגענו, לא סיפרתי על זה.

"אחרי שעברנו את השוטרים הראשונים חשבתי להשאיר את הצעירים שם ולחזור להביא עוד אנשים, אבל הם פחדו כל כך, ולא מצאתי פינה בטוחה להשאיר אותם. כואב לי כשאני חושב שאולי יכולתי להציל עוד חטוף או עוד הרוג. בדיעבד אני מצטער מאוד שלא הספקתי לעשות שם גם דברים אחרים. אבל אם הייתי עושה, אני לא יודע איך זה היה נגמר.

"אני רוצה לדעת שכמה שיותר חזרו משם. פתאום אני רואה פרצוף של אחד שבא לקנות אצלי בדוכן, ועכשיו כתוב שהוא נעדר. ופרצוף של מישהו שכבר הביאו לקבורה. אלה אנשים שבאו לשמוח, ליהנות בפסטיבל שהוא נטו אהבה".

*
סמ"ר ענר שפירא ז"ל, 22, מירושלים. לוחם בסיירת הנח"ל שהיה בחופשה. זרק החוצה מהמיגונית הצפופה את הרימונים שהמחבלים יידו לתוכה, עד שרימון התפוצץ בידו.

עדותה של אגם יוספזון:

"היינו כ־30 איש מהמסיבה שרצו אל מיגונית שעמדה מאחורי תחנת אוטובוס סמוכה, והצטופפנו בתוכה. ברגע שהוא נכנס למיגונית, הייתה תחושה שהכול יהיה בסדר. לא הכרתי אותו קודם, אבל לא היה צריך להכיר אותו כדי לחוות את זה. הוא פשוט נכנס ואמר – 'שלום, קוראים לי ענר, אני מסיירת נח"ל, חברים שלי פה נלחמים והם אמרו לי שהכול יהיה בסדר, ויהיה בסדר'.

"כולם שכבו על הרצפה, וענר עמד. זה היה כאילו הוא לקח את המשימה על עצמו. כמו חייל על משמרתו, למרות שהוא לא לבש מדים ולא היה לו נשק. מהקצה של המיגונית, שם הייתי, אמרתי לו – 'תודה שאתה פה, אתה משרה רוגע'. הוא לא ענה, אבל שמע.

"המחבלים התקרבו. התחלנו לשמוע אותם, מדברים, יורים וצועקים. המחבלים התחילו לזרוק לתוך המיגונית רימונים. חלק התפוצצו במיגונית, וחלק ענר ועוד אנשים הצליחו לזרוק החוצה.

"אני לא ראיתי את הרימונים, עצמתי עיניים. בן הזוג שלי ראה. לא הייתה לי תחושת זמן, אני חושבת שזה ארך כעשרים דקות. הם זורקים פנימה, והוא זורק בחזרה החוצה. פעמיים הם גם נכנסו פנימה. בהמשך גיליתי שגם מישהו בשם לידור רץ החוצה עם רימון ביד, וגם הוא נרצח. אשתו הייתה בתוך המיגונית, והיא הייתה בהריון". ענר תפס כשבעה רימונים והשליך. ככל הנראה, הרימון השמיני, התפוצץ בידו. "ענר שפירא הציל לנו את החיים, ומגיע לו צל"ש על כך. הוא היה המלאך השומר שלנו".

הביאה לדפוס: הודיה כריש־חזוני

*
ע', נהג טנק בחטיבה 7 של השריון. בעוד הטנק שלו עולה באש וכל חבריו לצוות מתים או פצועים קשה, דהר לאזור המסיבה, גונן על השוטרים, דרס מחבלים ואז נאבק בנוספים פנים אל פנים

בסביבות 7 בבוקר בשבת, הוקפצו חיילי השריון בעקבות התראה של מחבלים על הגדר. "נכנסנו לטנק ונסענו לגדר. אחרי שחיסלנו כ־15 מחבלים, התחילו להיכנס עוד עשרות לשטח הארץ. המחבלים ירו טיל נ״ט על הטנק שלי. הטנק התמלא בעשן, פתחתי מדף נהג וברחתי עם הטנק תוך כדי שיורים עלינו טילי נ״ט ללא הפסקה".

בשלב מסוים עצר ע' לבדוק מה שלום שאר חברי הצוות, וגילה שהם נפצעו וחלק מהם סבלו מכוויות. אחד מהם, שהיה בצריח, זיהה מחבל. ע' דרס אותו והם המשיכו בנסיעה תחת אש.

"הגענו לאזור קיבוץ רעים, לאתר המסיבה, וראינו שם קרב ירי של מחבלים מול שוטרים, שנראה היה כי המחבלים מנצחים בו. חסמתי את המחבלים עם הטנק כדי שלא יפגעו בשוטרים. לאחר מספר דקות ראיתי את המחבלים מסתובבים מסביב לטנק בביטחון והבנתי שהשוטרים מתו.

טיפסו לי על הטנק כחמישה עד עשרה מחבלים, והייתי מוכן עם האם־16 לכיוון מדף המפקד, שהיה הפתח היחידי. מחבל שם גילה שיש חייל חי בתוך הטנק. הוא נבהל וזרק עליי את הנשק שלו, ובתגובה יריתי בו וחיסלתי אותו. לאחר מכן נכנסתי מהר לתא הנהג בזמן שזרקו לי כמה רימונים לתוך הטנק, חלקם התפוצצו וחלקם לא. הרגשתי את ההדף ושמעתי את קולות הפיצוץ ובמזל לא נפגעתי.

"נסעתי משם תוך כדי שאני דורס מחבלים ועושה המון בלגן עם הטנק כדי להעיף אותם ממני. דרסתי כמה רכבים נטושים והמשכתי להתרחק מהאזור עד שהטנק כבר כמעט לא זז וכל החלק האחורי שלו עלה באש.

"יצאתי עם קסדה, שכפ"ץ ונשק. פגשתי שלושה אזרחים – לאחד מהם ירו בחזה והוא נפטר ככל הנראה, עוד אחד שירו לו בישבן ועוד אחד שלא נפגע. הם היו מאוד לחוצים, הכנסתי אותם אל הרכב שלהם ונסענו משם כשאני נוהג. נסענו דקות אחדות עד ששמנו לב שאנחנו מכותרים. בשלב הזה התחלפתי עם אחד מהם, בגלל שלי היה נשק ויכולתי לתפעל במידת הצורך. נעצרנו באיזשהו שלב באמצע היער, התחבאנו חצי גוף מתחת לרכב והעמדנו פני מתים. כחמישה מחבלים לא חמושים התקדמו לכיווני, הם חשבו שאני מת וניסו לקחת לי את הנשק. יריתי וחיסלתי אחד מהם, נאבקתי בהם תוך כדי שהם דופקים לי סלעים לראש. שברו לי את הלסת, ארובת העין, הלחי, האף והמון שיניים, חתכו אותי עם סכין. הם הצליחו לחטוף לי את הנשק וניסו לירות בי, אך לא הצליחו. אני לא יודע למה.

"ברחתי במשך כמה דקות עד שהגעתי לשיח שבו התחבאו גבר ואישה. התחבאתי איתם בעודי פצוע במשך בערך שש שעות. מחבלים עברו ליד השיח ובמזל לא ראו אותנו. המשכתי לדמם מהפנים, השניים עזרו לי מאוד, וגם זיהו מתי הגיע החילוץ. הרבה בזכותם אני חי. בזמן שטופלתי בסורוקה ניגש אליי אזרח שהיה פצוע קל מרסיסים, והחל לברר אם אני הטנקיסט שהצליח להסיח את דעתם של המחבלים, ובזכותו ניצלו מאות מאירוע המסיבה".

מתוך עדות שהתפרסמה ברשתות

*
יאיר גולן, 61, מראש־העין. אלוף במיל', ח"כ לשעבר. ירד לשטח ביוזמה עצמאית, חילץ והציל צעירים מאזור המסיבה.

עדותו של רוני גאון, מנהל אגף שפ"ע בעיריית הרצליה:

"האיש הגיבור הזה הציל את חיי בני וחיי שני חבריו. הם היו במסיבה ועם נפילת הטילים החלו לברוח לכל עבר יחד עם כולם. בסופו של דבר הם מצאו את עצמם רצים כמו מטורפים ומוצאים מסתור בתוך שיח ליד מאגר רעים.

"ירדתי מיד לדרום, ומחסום משטרתי עצר אותי בצומת משמר הנגב. נתתי לקציני צבא שהיו שם מיקום מדויק של בני וחבריו, אבל אף אחד במשך שעות לא הגיע אליהם, ובכל הזמן הזה מסתתרים שלושת הבחורים בתוך סבך השיחים, שומעים מעליהם רעש יריות ואופנועים, ולא יודעים מה לעשות.

"בכל הזמן הזה הבן שלי בקשר איתי, והחברים שלו בקשר עם אחיהם. במשך שעות, בלי מים, בלי אוכל, מפוחדים ומבקשים סיוע. ואז פתאום משום מקום מגיע מלאך במדים למיקום של הבן שלי וחבריו, מתקשר לבני, קורא לו בשמו ואומר 'שלום, מדבר האלוף יאיר גולן, בואו צאו אליי'.

"הבן שלי מתקשר אליי, אומר לי: 'אבא, האלוף יאיר גולן בא לאסוף אותנו'. ואני פשוט לא מאמין, שואל אותו – מי?? והוא אומר לי: 'האלוף יאיר גולן, אתה מכיר? אבא, הוא יביא אותנו עד אליך'. וכך היה! האדם הזה, הגיבור הזה, המלאך הזה, בא וחילץ אותם מהשטח. פשוט לא ייאמן. אין לי מילים להודות, להוקיר ולהצדיע לך, יאיר גולן".

מתוך עמוד הפייסבוק של אסנת קומורובסקי־גאון, 8 באוקטובר

*
עוז דוידיאן, 52, מושב מסלול. איש צוות משא ומתן באגף ההסדרה של רשות הבדואים. חילץ בטנדר שלו עשרות צעירים מהמסיבה.

"המראות היו קשים ביותר. היו במקום רק ניצולים ומחבלים, לא היו חיילים. תוך כדי החילוץ והפינוי פותחים עלינו המחבלים באש מכל הכיוונים. בתחילה הובלתי אנשים לחווה או לרכבים שעמדו בדרך. נכנסתי שוב ושוב כדי לחלץ, כעשר או חמש־עשרה פעמים. פיניתי בכל פעם אנשים רבים ככל האפשר, עשרות בבת אחת. הם נדחסו בקבינה ובארגז האחורי, אחזו בחלונות המכונית, עמדו צפופים על המדרגות, היו על גג המכונית ועל מכסה המנוע. ככה הובלנו אותם, העיקר להציל כמה שיותר אנשים מן התופת הזו.

"…כשהגעתי לשטח באחת הפעמים, ראיתי אדם די מבוגר נוסע לבדו ברכב אדום ליד מקום האירוע. שאלתי אותו מדוע הוא כאן והצעתי לו לנסוע לכיוון המושב למקום מבטחים. הוא ענה לי: 'יש לי בן אחד, והבן שלי היה פה במסיבה. אני לא יכול לחזור בלעדיו'. הסברתי לו שיורים כאן וזה מסוכן מאוד. הוא אמר: 'לא אכפת לי. הבן שלי הוא כל מה שיש לי'. נקרע לי הלב, ואז אמרתי לו: 'חכה לי פה, אני נכנס להוציא אנשים ואחזור איתם. יכול להיות שהבן שלך יהיה ביניהם'. הוא חיכה ובאמת כשחזרתי, ראיתי פתאום שהבן שלו קופץ עליו".

מתוך ידיעה שפורסמה באתר "כנס מדיה", ב־17 באוקטובר

*
בן בנימין שמעוני ז"ל, 31, מאשקלון. הצליח להימלט מהמסיבה, ואז חזר אל התופת כדי לחלץ אחרים.

עדותו של האח, אבינועם:

"דיברנו עם בן לכל אורך הבוקר. הוא כבר הצליח לברוח מהמסיבה ולהגיע לבאר־שבע, יחד עם עוד ארבעה מבלים שלא הכיר. הוא סיפר שהיה בלגן, שהוא עוד שנייה בבאר־שבע, ושאז הוא מסתובב להציל עוד. ביקשתי ממנו שלא יעשה זאת, שייסע לבית של אמא שלנו באשקלון, יאסוף אותה ושייסעו אליי לצפון. אבל היה לו חבר במסיבה והוא החליט לחזור. לא הפסקתי להתקשר, שלחתי הודעות. גם חבריו שהיו במסיבה התחננו שלא יחזור".

ידידה של בן כתבה לו מהמחבוא "אל תבוא לפה". אבל הוא חזר, חיפש את חבריו והכניס לרכבו ניצולים אחרים כדי לחלץ אותם. בדרך חזרה הוא נתקל במחבלים. "בת הזוג שלו גם דיברה איתו כל הזמן וביקשה שיחזור. בשיחה האחרונה היא שמעה אותו אומר 'מה זה, ערבים?', ואז השיחה התנתקה.

"בן תמיד שם את עצמו אחרון, רצה לעזור, לכן זה לא מפתיע שבפעולה האחרונה שעשה בחייו הוא ניסה לחלץ את חבריו מהתופת".

מתוך ידיעה שפורסמה באתר ynet, ב־13 באוקטובר

*
מוטי ועמית עזרא, אב ובנו, תושבי בת־חפר. נסעו לחלץ את הבת ניצן מהמסיבה ברעים, והצילו עוד 30 בני אדם.

עמית: "היה מחסום באיזשהו צומת ושאלו אותנו 'מי אתם?'. היינו צריכים לשקר, אמרנו שאנחנו כוח תגבור של היס"מ. ככל שהצבא התקדם קדימה, אנחנו איתם ביחד".

מוטי: "זה כאילו אתה במטווח ברווזים, אתה פשוט לא מבין מאיפה באות היריות. משמאל, מימין, מקדימה, מכל מקום יש ירי. ראינו חיילים, שוטרים, מחבלים, ילדים, אמהות. הכול זרוק על הרצפה".

עמית: "אחותי כל הזמן שולחת לי הודעות: נכנסו לעשות וידוא הריגה, זורקים עלינו רימונים, זורקים בקבוקי תבערה".

מוטי: "אני עוצר לפני המחבלים, ואני רואה שקופצים לי מאחת החורשות מצד שמאל איזה עשרים ומשהו ילדים, אומרים 'תציל אותנו', קופצים לנו על האוטו. אני אומר: ריבונו של עולם, מה אני עושה?! הבת שלי מחכה לי".

עמית: "ואז הוא אומר לי 'עמית, תקשיב, בוא נוציא אותם. בוא נעשה חסד עם האנשים, אולי זה ייתן לנו את ההזדמנות להציל את ניצן'. ואני והוא כבר בדמעות, לא יודעים".

ניצן: "הייתי במיגונית. ראיתי פרצופים, אבל היה קשה מאוד להבין מי חי, מי כבר לא שורד, מי פצוע. היו עלינו הרבה גופות. בשלב הזה כבר לא כל כך תפקדתי. היה המון עשן בפנים וכבר לא הצלחתי לנשום. נתתי למישהי את הטלפון שלי, שהיא תהיה איתם בקשר, ופשוט התעסקתי בלנשום. אמרתי לאחי, 'עמית, אני נרדמת. אני לא מצליחה להחזיק, אני נרדמת, אני חייבת שתבואו לפה. אני חייבת להישאר בחיים'". בסופו של דבר הצליחו האב והאח, תחת חיפוי של כוחות צה"ל, להגיע למיגונית ולחלץ גם את ניצן.

מתוך כתבה ששודרה ב־15 באוקטובר בחדשות 12

*
יניב סרודי ז"ל, 26, מאשדוד. חטף נשק ממחבל, חיסל אותו, וחילץ מבלים בעוד הוא פצוע אנושות.

עדותה של רון שושני, בעמוד הפייסבוק שלה:

"אני חייבת לחלוק כבוד ולהוקיר תודה לבן אדם שהציל את החיים שלי ושל חברים שלי, יניב סרודי ז"ל.

"לאחר שעה שאנחנו מתחבאים בשיחים ושומעים ירי בלתי פוסק, התחלנו לשמוע קללות בערבית, צעקות 'תרימו ידיים'. המשכנו לברוח, באו מחבלים גם מהצד השני, וכמו נס מא־לוהים – האוטו של יניב היה מולנו.

"חשוב לציין שהאוטו כבר היה מלא, ובכל זאת יניב הסכים להעלות עוד חמישה אנשים, היינו תשעה ברכב! יניב נסע בטירוף תוך כדי שלא מפסיקים לירות עלינו. גם בכביש מלא רכבים וגופות, וגם אחרי ארבע היתקלויות עם חוליות מחבלים, ולמרות שנורה מכמה כדורים ביד וברגל, הוא הצליח להביא אותנו לבסיס רעים – שבדיעבד גילינו שגם הוא בשליטת מחבלים, אבל כמו בהשגחה פרטית שאי אפשר להסביר, הוא פשוט נסע בבסיס כאילו ידע בדיוק לאן, ועצר מול בניין של כוח צה"ל.

"יניב נשאר באוטו שעתיים עד שהגיעו כוחות שלדג ויכלו לטפל בו. לצערנו הרב, יניב לא שרד את הפציעה, אבל הוא הציל שמונה אנשים, לא הסכים לוותר על אף אחד מאיתנו ולא עצר גם אחרי שנפגע. תתפללו לעילוי נשמתו, יניב בן לאה סרודי".

חברו של יניב, אלחנן שקולניק, כתב:

"היית במסיבה הארורה, חטפת למחבל את הנשק וחיסלת מחבלים, תוך כדי שאתה מחלץ אנשים אל מחוץ לאזור הטבח. גיבור ומיוחד היית מהשנייה שהכרתי אותך. חיוך תמידי, התנדבת ראשון. נרצחת כגיבור, בדרך הכי מכבדת שאפשר ללכת מפה. אם ללכת, רק ככה! נמות עם סכין בין השיניים".

*
יגאל זינגר, רב־סמל בכיר במשטרה. נשלח למשימת אבטחה במסיבה ברעים. מצא דרך מילוט מזירת הטבח, הוביל דרכה מאות מבלים, ושב להילחם.

"אנשים פצועים התחילו להגיע אלינו מכל הכיוונים. הבנו שאנחנו חייבים למצוא דרך חדשה, והצירים חסומים. פתחתי מפה בטלפון שלי וראיתי שיש שביל עפר שאפשר להיכנס דרכו לשדות ולהימלט מהמקום. עלינו לניידת – אני והחבר שלי חיים, שהיה איתי במסיבה – ונסענו על שביל העפר לאורך השדות. קראנו לכל מי שיכול, לכל מי ששומע אותנו, לעלות לרכבים ולנסוע אחרינו. ראיתי בסביבות מאה רכבים שנסעו אחרינו בשיירה לאורך השדות עד שהגענו לאזור תחנת הרכבת בנתיבות, ומשם כבר אנשים התפזרו כל אחד לכיוון הבית שלו.

"חיים ואני המשכנו לכיוון תחנת המשטרה, כי לא היו לנו נשקים ארוכים ולא היינו ערוכים ללחימה ממש במחבלים שנכנסו לאזור בכמויות. שמענו דיווחים בקשר על ירי כבד לכיוון החפ"ק של המסיבה. חששתי. הייתי בטוח שאני אפצע. שלחתי הודעה לבן שלי: 'יש פה בלגן אטומי, חדירה, מחבלים, ירי… אל תגיד לאמא כלום, אני פה בינתיים, אני אוהב אתכם'.

"הגיע רכב ממוגן עם לוחמים מיחידת יואב, אורן ואני הצטרפנו אליהם. (…) המשכנו לצומת רעים. ניסינו להגיע לחפ"ק המסיבה, אבל שם המשימה הייתה בלתי אפשרית. פנצ'רו לנו את הגלגלים של הרכב ולא יכולנו להמשיך לנסוע. בשלב מסוים נפצעתי עם עוד לוחם, והשלישי טיפל בנו. החובש הציל אותי בידיים שלו.

"ממש כמו בסרטים של רמבו, שבדקה האחרונה לפני שרוצחים אותו מגיע מסוק ומציל אותו, ככה הגיע ג'יפ ממוגן של איציק בזוקה. הוא היה שם בתוך הג'ונגל עם הבת שלו, שהיא גם לוחמת מג"ב, והם ממש בשנייה האחרונה הצילו אותי. עד עכשיו אני עוד שומע את הצלילים של הכדורים שפוגעים ברכב. אני מבין שיכולתי להציל יותר, וזה מה שחשוב: לא מה שעשיתי, מה שיכולתי לעשות".

To read more testimonies from this location:

06/10/23, 9:00

אלון חסידמנהל מחלקת הכדורסל בעיריית ירושליםביום הלוויה של אופיר טסטה ז״ל ישבתי בבית בחוסר מנוחה. הרגשתי צורך לעשות משהו לזכרו. תוך שעתיים ארגנתי 50...

National Resilience

06/10/23, 9:00

"אני מגיע לבסיסים ומקומות כינוס של חיילים לפני הכניסה שלהם לעזה, ומתעד אותם עם מזכרת של מגנט, שאני נותן להם". "חשבתי מה אני יכול לתרום, ראיתי מלא מ...

National Resilience

06/10/23, 9:00

דנה מילרתושבת בית הכרם, נשואה לדניאל ואמא לגלי (5), אריאל (3) וליבי (9 חודשים)המעשה הטוב שלך? "המעשה הטוב שלי מספר, בעצם, את סיפורה של קהילת בית הכ...

National Resilience
bottom of page