War Story

אני הייתי בנובה.
אני ובעלי יואב פתחנו שם את הדוכן שלנו וחגגנו יום נישואים שביעי.
במקום היה פסטיבל יוניטי לילה קודם, היינו שם עם הדוכן והמשכנו עם פסטיבל נובה.
היינו בלי שינה בערך 30 שעות.
בשעות הבוקר המוקדמות, התחלנו לראות מטחים בשמיים ובומים חזקים בכמות מטורפת, ממש גשם של מטחים, אני לא רואה ומחוברת לחדשות כבר שנים, לא הבנתי איך יואב לא אמר לי שיש מתיחות בדרום. רק אחכ הבנתי שזה היה בהפתעה.
זה היה כמו בסרט אימה, הייתי מבועתת, ישבנו על הרצפה מחכים שזה יגמר וזה לא נגמר. אין לי מושג כמה זמן עבר כשפתאום אכלתי סרט שיפול פה טיל. הייתי בטוחה שיפול טיל בשטח.
אמרתי ליואב שאנחנו מתחילים לקפל באטרף תדוכן ועפים משם.
התחלנו לקפל את הדוכן כמו חיות, דחסנו הכל לאוטו, תכשיטים, סטנדים, בגדים שדחסנו לתיקים.
דוכן שאנחנו מקפלים בחצי שעה קיפלנו בפחות 10 דק.
התקפלתי במושב ליד הנהג כי גם שם דחסנו ציוד ויצאנו לעבר היציאה 5 דק לפני שנכנסו המחבלים לשטח המסיבה.
בכיוון לבארי היה פקק מטורף, כאילו כל המסיבה פנו לשם.
החלטנו החלטה שבדיעבד הצילה את החיים שלנו לפנות ימינה.
לאחר 10 דק טבחו בכל הפקק המחבלים שהגיעו מכיוון בארי.
לא יודעת למה החלטנו ככה, אולי בגלל התחושה שצריך להמשיך לנוע.
המשכנו לנסוע קדימה עד שנתקלנו במכוניות משני צידי הכביש ואנשים שכובים על הרצפה לא זזים. יואב אמר לי לעצום עיניים ופירסס באטרף וטסנו משם.
חשבתי שמדובר בתאונת דרכים בגלל המהירות נהיגה בגלל המטחים אבל יואב אמר לי שזה משהו גדול הרבה יותר.
לאחר 2 דק הגיע עדכון בקבוצת הצבא שלו שיש חדירת מחבלים והכל היה כבר ברור שצריך עכשיו לברוח גם ממחבלים.
הוויז לא עבד ונסענו לפי שלטים החלטנו לפנות לכיוון אופקים. הכביש היה לא ברור והשטח היה פתוח לגמרי, המטחים נמשכו בלי הפסקה והבומים נעשו חזקים יותר. בום אחד כמעט העיף לנו את האוטו טסנו במהירות של 150 קמש, גז מלא בישר מורידים מהירות בעיקול.
כל מכונית מאחורינו פחדתי שזה מחבלים
כל מכונית שעקפה אותנו פחדתי שירו בי דרך החלון
בסוף הגענו למקומות מיושבים ומשם הביתה. עוד לא קולטים את גודל האירוע ולא קולטים כמה האינטואיציה והמזל היו חזקים ואיתנו אתמול.
לא רוצה לחשוב על מה היה אם, אבל לא מסוגלת להפסיק לחשוב על זה.
איך הילדים שלנו היו גודלים בלעדינו אם היינו נחטפים או מתים
בלילה של המסיבה, אני ויואב דיברנו על מוות, שהוא לא הסוף ושיש גלגולים שהאדם עובר.
בשטח הפתוח הזכרתי לו את זה, ושאלתי אם זה הזמן להגיד אני אוהב/ת אותך
לא אמרנו.
הגענו הביתה והתחלנו לשמוע על החטופים והמתים, היינו בשוק.
ככ הרבה חברים, מכרים, בנות שקנו מהדוכן, שזה לא נתפס.
בנות שהלבשתי לילה לפני, נעדרות, חטופות או נרצחו.
כמה מודעות אבל יהיו עכשיו בפייסבוק? לכמה הלוויות ושבעות נלך?
ניצלנו מהטבח,
אבל הטראומה תלווה אותנו כל החיים.