War Story

הגעתי לחניה של המסיבה ב6:27, כל ענייני הכניסה לקחו 3 דק'. אתם יודעים מתי חדרו המחבלים לישראל? כן, 6:30. אבל את זה עדיין לא ידענו. .מאותו רגע שהגעתי למסיבה לא הייתה שניה בלי טיל שנופל או כמה כאלו. ישר עצרו את המוזיקה והחלו לפנות את כולם לבתים, ואנחנו שלא מבינים איך זה תקין לנסוע בזמן טילים ממשיכים לשבת בקנטה על הרצפה ובטוחים ששטח פתוח זה עדיף מהסיכון שהאוטו יעלה באש כשאנחנו בתוכו. הזמן עובר ואנחנו כמעט לבד והמשטרה מאלצת אותנו לקום וללכת לא משנה איך, אז התקפלנו. עולים לרכבים ותוך כדי הידיעה שכבר מורידה חשש מהטילים, כי יש משהו נורא יותר- חדירת מחבלים. המשפחות מחייגות מסבירות לנו מאיפה לא לנסוע מה שמצמם לנו את האפשרויות לצאת מהשטח. תור מטורף של רכבים שרק מנסים לצאת לכביש ופתאום יריות וכולם בטירוף יוצאים מהרכבים ורצים בלי להבין כלום. אחרי כמה דקות התעשתנו והבנו שחייבים להגיע לבית, עלינו במהירות ועקפנו את כל שיירת הרכבים. בהגעה לכביש המשטרה חסמה אותו, פה אנחנו עדיין לא מעכלים שמחבלים כאן, המשטרה מכווינה אותנו לשטח אחר, "רק לא על הכביש" הם אמרו. ושוב שיירת רכבים דרך שדה חרוש. מתקדמים באיטיות ותוך כדי היריות חוזרות, הרבה כאלו. ויותר קרוב. ואז רואים שהמחבלים כאן וכולם שוב בורחים מהרכבים אל תוך השדה, רצנו גם אנחנו. מרוב הטירוף נפלתי בבורות ונקרע לי המגף, אז אני מסתרבלת ובכלל אנחנו לא מבינים, לאן רצים? מה באמת קורה כאן? תוך כדי הטילים לא פוסקים, ממה לפחד יותר? והאמת שלא היה ספק והעדפתי שטיל יפול עליי ויגמור את הסיפור, כי לא הצלחתי לראות את הסוף הטוב. זה ממשיך ומסלים תוך כדי ואני כבר לא יודעת איך לתאר, אבל הכל קרה ב4 שעות שבתוכן אלף צעדים והחלטות שבסופו של דבר אמנם החזירו את יושבי הרכב בריאים בגוף, אבל עם קרע ענקי בנפש. המון חברים שעדיין נעדרים, המון שנחטפו, והמון שנרצחו. ואנחנו כאן, אבל לא קולטים שאנחנו כאן.
אמרו לי שלכתוב עוזר לעבד את הטראומה, אבל בינתיים אני רק מרגישה שאני מאבדת את עצמי והשפיות, אז לפחות תשמעו את הצד שלי ובואו ניצור באז סביב הדבר, נעביר את זה הלאה וכולם ידעו מה עברנו. לא סביר שדבר כזה קורה, לא סביר שמתרחשת כאן יום כיפור 2 וזה יעבור בשתיקה.