כתבה - N12

נופר אלמוג, בעלה וביתה בת ה-3 מנתיב העשרה התחבאו במקלט ביתם אתמול משש בבוקר עד שעות אחר הצוהריים, אז הודיעו להם כי המושב בטוח וניתן לצאת. מסביבם 15 שכניהם למושב נרצחו על ידי החמאס, "אנחנו על הפנים, ברחנו לחמותי באשקלון וישנו אצלה את הלילה. עכשיו אנחנו בודקים לאן לנסוע". "הרגעים היו ממש קשים במקלט, להבין שאנחנו בממ"ד שלא ניתן לנעול אותו ויש מחבלים שמסתובבים במושב", סיפרה נופר. "בקבוצת הוואטסאפ של המושב כל הזמן עדכנו - 'הם דופקים לנו בחלון, הצילו תבואו', חלקם גם נרצחו. חברה שלי שמעה אותם הולכים, אנחנו ספציפית הרגשנו שהייתה שמירה עלינו מלמעלה". לדבריה של נופר, היריות נמשכו כל העת. עדכונים על הנעשה בחוץ הם קיבלו משכנים שמחזיקים במצלמת סביבה, עד שנפלה הקליטה בשעות אחר הצוהריים: "באיזשהו שלב הבאנו סכינים. הבנו שאין לנו איך להגן על עצמנו, אמרנו שאם קורה משהו הבת שלנו תיכנס לארון וניסינו לשדר לה שהכול בסדר.. התחלנו לשיר לה שירים".
"לקראת חמש אחר הצוהריים עדכנו אותנו שאפשר לצאת", המשיכה נופר. "נהיה יותר שקט, בקושי יריות רק אז באמת האמנתי, לא יכולתי להישאר יותר (במקלט). אנשים יצאו ועדכנו, הקבוצה הייתה פעילה מהשטח. איך שאמרו שאפשר לצאת מהמושב זרקנו למזוודה מה שיש לקחנו לדרך תיקים והגענו לאשקלון לחמותי בנס. רק אז הרשתי לעצמי להתפרק ולבכות, 20 דקות של התקף חרדה".
הדמעות לא מפסיקות, הגוף לא מעכל ולא הייתה את האופציה להוציא הגה. התחלתי להודות להשם על כל מה שנתן לי בחיים, על המשפחה החברים החוויות על הכל. זהו, זה נגמר. הוא מזיז את הראש ימינה ושמאלה ורואים שלוש גופות שוכבות על הרצפה. רגע שנמשך נצח אבל הוא לא ראה אותנו, ניצלנו.
מחכים עוד שעה והרקטות כבר נהיו חלק מהנוף. צלילי הירייה הפכו למשהו שנשמע רגיל. ועדיין מחכים, כל אחד מנסה להיות חזק בשביל השני ולהרגיע, לאת מיד זה הצליח לנו אבל המחשבה שאנחנו יחד תמיד ניחמה. בשעה השישית כבר היו גלגולי עיניים, כאבי ראש ובחילות מהחום. השמש הייתה עלינו בלי רגע של צל. מתים לצאת משם אבל בראש שלי אבוד. אין סיכוי שזה יקרה, אין איך להגיע מפה. עובר כמה זמן ואנחנו שומעים רכב שבא מהכיוון שממול. תקווה ופחד על אותה הכף, או ערבים שבאים להרוג אותנו או אזרחים שבאים להציל אותנו. אחד מהשניים. כך או כך הם באים מולנו ככה שאין לאן לברוח ולהסתתר. הם צועקים משהו לא ברור ואנחנו לא זזים, מתים מפחד שיראו אותנו, הצעקה השלישית בערך התבהרה "ים, ים" "אלמוג". דפקנו שלושתנו ריצה תוך כדי שהיריות מאחורינו, לא מסתכלים לאחור. נכנסים לאוטו, לא מבינים מה קרה. אוספים כמה אנשים בדרך שהיו באותו מצב כמונו. 16 איש אחד על השני, מזיעים ופצועים, חרדים בשטח פתוח כשלרגע לא מפסיקים לירות. עצרנו באמצע הדרך בין רעים לפטיש. הביאו לנו מים, סיגריות, שיחות להורים - לעדכן שהכל בסדר. משם היסטוריה.