War Story

שלום, שמי דותן דלל ואני הייתי במסיבה בנובה…
הכל התחיל טוב, תמים, עם מלא אהבת חינם ופרצופים יפים…כולנו חיכינו ביחד לזריחה…הזריחה היא הכי יפה.. אלפי אנשים עם מטרה אחת מגובשת, יפה וטהורה לראות את הזריחה.
במקום זריחה, קיבלנו מטח כבד של טילים מעל הראש שלנו. הפסיקו את המוזיקה אמרו לנו לצאת מהמקום וזה מה שהיה. כולם נסו על נפשותיהם.
אני הגעתי למסיבה עם חבר טוב שלי דניאל גולדמן ז״ל… וחברה שלו דנה פטרנקו שנעדרת… היינו עם המון חברים שם, כולם היו כאלה טובים.. כאלה יפים..
כשהיו אזעקות היה לי אחוז אחד, התקשרתי לדניאל כדי שנחבור וכך היה. שהתקדמנו לרכבים חברנו אל עמית מגנזי ז״ל..התקדמנו ופחדנו חלקנו עם התקף חרדה כל כך אבל היינו מפוקסים עם ייצר הישרדות.
רצנו לכיוון הרכבים, עלינו על האוטו והתחלנו בנסיעה.
לפנינו היה פקק של מלא רכבים ומאחורינו גם, היינו בטוחים שניהיה שם שעות ופתאום.. פתאום ראינו את כולם רצים אלינו כמו עדר ואז שמעתי את זה, שמעתי יריות, הפגזות, רימונים, RPG ומה לא.. (פה התנתקתי מעמית ברחנו מהאוטו ונשארתי רק עם דניאל ז״ל ודנה)
ברחנו על נפשותינו, השארתי את כל הדברים שלי שם
ופשוט רצתי יחד עם עוד אלפי אנשים בשטח פתוח שרואים הכלללל!
אתה רץ ולידך אנשים נופלים, חלקם אומרים לך שהם מפסיקים לרוץ ומתיישבים ליד עץ ומרימים ידיים, חלקם מכווצים לא מצליחים בכלל להגיב!
זה משהו שלא נתפס.
רצנו והגענו למן מבנה בטון, היינו מלא אנשים שם..
דיברתי עם הוריי כשאני במבנה ויש יריות בכל מקום ואני נפרד מהם.
אבא שלי תפס את הפלאפון ופשוט אמר לי לברוח, לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמי, ללכת לחפור בור, להמשיך להתחבא ולזוז ולא לעצור ! ובמיוחד לא להתקרב ליישובים וככה נותקה השיחה..
אמרתי לחברים שלי שהיו במבנה שירוצו איתי, שהיריות מתקרבות ואי אפשר להישאר פה… כל כך הרבה אנשים שהכרתי.. בת זוגו של חבר שלי לא הצליחה להגיב ודניאל פשוט חיבק אותה, הגן עלייה בגופו בגבורה רבה ולא זז.. צעקתי להםםם שירוצו איתי שאין זמןן.. חלון ההזדמנויות נסגר לי והתחלתי פשוט לרוץ ולנוס על חיי לבד כשאני בטוח שזה הסוף. רצתי מאזור החניות לעומק המסיבה אלו ה300 מטר הכי ארוכים שרצתי כל החיים, אתה רץ, נופל, מתגלגל יחד עם שריקות הכדורים שעוברים בכל צדדיך. שהגעתי לאזור הרחבה עליתי עם מישהו לרכב ואמרתי לו לא מעניין אותי מה אתה רואה בדרך אתה פשוט דורס. איך שהתחלנו נסיעה מחוץ לשטח באו ממולנו טנדר של מחבלים עם מקלעים וקלצניקובים, התפרססנו וברחנו שאני תוך כדי מדבר עם אבא שלי ואומר לו שהיגפו אותנו ואנחנו אוכלים צרורות של מקלעים מכל כיוון.. אמרתי לו ״אני אוהב אתכם וניתקתי״.
נסענו לאזור המסיבה עד שנגמר השביל ואתה רואה שאין לך לאיפה להמשיך…תוך כדי הטנדר של הערבים רודף אחרינו..קפצנו מהרכב וכל אחד פשוט התחיל לרוץ לרוץ לעומק היער ורק צרורות לכל כיוון של ירי כבד וטילים. ושם הייתי כבר לבד…
משמיים מצאתי בדרכים בקבוקים מים, היה חום שאי אפשר היה לתאר אותו, ובהמשך תוך כדי שאני רץ אני לוקח איתי שיחים גדולים, גזעי עץ וכל דבר שיכול להסתיר אותי.
התחבאתי ליד עץ גדול, התחלתי לחפור בור בגודל של עובר, נכנסתי לתוכו וכיסיתי את עצמי בחול, עציצים, גזעי עץ ומה לא.
כשהייתי שם למטה כמה שעות חשבתי על הנורא מכל… לא ידעתי שאשאר בחיים לספר על זה..
פתאום התחלתי לשמוע קולות בערבית ומלא יריות לכיוון השיחים והעצים, יריות על אנשים לוודא הריגה, והכל קורה מעל הראש שלי… 50 מחבלים צמאי דם מחפשים בחורים ובחורות בין העצים בשביל לשחוט אותם אני ושומע הכל את הצרחות שלהם כשהם ברחו ואת הצרור ירי שחיסל אותם… באיזשהו שלב הם הקיפו אותי שאני בתוך הבור הם היו עשרות.
הייתי בטוח שישרפו אותי בחיים אבל אבא שבשמיים שמר עליי השגחה שאני לא יכול להסביר.
הייתה לי סיטואציה שחשבתי שהם הלכו, הרמתי את הראש ופתאום ראיתי מחבל מול העיניים שלי עם גרזן וישר הורדתי.. אני לא רוצה להגיד לכם איפה הלב שלי היה… למזלי הוא לא ראה אותי, שוב תודה לאבא שבשמיים ששם עליי שמירה ולא נתן להם לראות אותי.
אחרי כמה שעות של שקט החלטתי לצאת מהבור ולהתקדם ברגל. ניסיתי להתקדם שוב לאותו מקום של המסיבה לראות אם יש נשק מהמאבטחים משהו שיגן עליי, אבל ברגע שהייתי קצת קרוב ראיתי את כל מה שראיתי(גופות בחורים ובחורות שהחטא שלהם היה זה שהם רצו פאקינג לרקוד ולשמח) ולא הייתי מסוגל להתקרב… גם שמעתי את המחבלים עדיין באזור של המסיבה ולכן המשכתי לכיוון אחר ושם פגשתי בחור בשם ״דור״ בן אדם גיבור! לפני ההתקלות שלי איתו הוא נלחם במחבלים גם גרזנים ומקלות כדי שהבת זוג שלו תברח והוא יצליח לעכב אותם, ולא רק שהצליח לעכב הוא גם ברח מהם וכך אני פגשתי אותם שפתוח לו כל הראש ועם יד שבורה.
ישר הבאתי להם מהבקבוק מים שהיה לי ופשוט
נסנו על החיים שלנו בריצה לפחות שעתייים.
רצנו בקוצים שהדבר היחיד שמעניין אותך זה לצאת מפה.
ופתאום ראינו רכב לבן נוסע לכיווננו רצנו הכי מהר שיכולנו עד שהרכב הזה צעק צהל צהל, וככה גם אני! צרחתייי צהלללל אנחנו פה!! וככה הצלחתי לצאת משם… עדיין לא מעכל את כל הדברים, ממשיכים לצוץ לי דברים…
תודה להשם יתברח..
השם יקום את דמם של כל חבריי שנטבחו שם באכזריות!!! יהי זכרם ברוך!
נ.ב- למרות כל הזוועות שקראתם מהסיפור שלי הסיפור הזה נועד לתקוות ההורים של הילדים נעדרים אל תאבדו תקווה !! ליבי נשבר על אחיותי ואחיי, לוחמינו ואזרחינו גם בנובה וגם בישובים! יש לנו צבא חזק והפעם לא נסוגים לאחור!