top of page
קו ראשון
קו ראשון
Nahal Oz
7.10.23, 15:30

Share

פורסם על ידי נדב צברי בתאריך 25/10/23 ב"פייסבוק"

(view source)

< Back

War Story

Photos by אביב אברג'ל

7.10.23 נחל עוז.

6 וחצי בבוקר מתעורר בבהלה לקולות המוכרים.
צבע אדום.
רץ על אוטומט לחדר הסמוך, מכניס את טום-טום הכלב זריז לממ"ד, נועל וחוזר למיטה, להתכסות, להמשיך לישון.
שוב קפץ להם הקוף המשובשים האלו.

שבת בבוקר, תיכף יעבור.

שוב אזעקות וים של התראות, אנחנו תחת מטחים.
מבט אחד בעיניים ורותם ואני מבינים שמשהו חריג קורה.
הוא רק נכנס לתפקיד של ניהול קהילה בחירום לפני חודשיים וכבר נדרש לפעול.

הוא מוציא הודעה- 'להיכנס למרחבים המוגנים, לנעול את הבתים ולא לצאת עד להודעה חדשה'.

ממ"ד חשוך, חוסר וודאות, אילן ז"ל הרבש"צ המדהים, הצמוד של רותם בתפקיד- דיווח על מחבלים שחודרים לקיבוץ ופותחים באש ולא יצר יותר קשר.
צרורות ירי, פיצוץ, צרורות ירי, צעקות, פיצוץ.

אירוע חדירה.
אימה.
זה קורה, מה שחשבנו שיכול לקרות, קורה.

'חצופים, מנוולים, איך הצליחו כמה מחבלים להגיע עד הקיבוץ?' חשבתי לעצמי.
לא עבר זמן רב עד שהבנתי שהם לא כמה ולא נעליים, יותר ממאה מחבלים חמושים.
זו פלישה.

יושב על הרצפה, מניח את הראש על המיטה ומתחיל לבכות- "אני בצוק איתן, אני בצוק איתן, אני בצוק איתן".
רותם מניח עלי יד.
עוברת דקה של בכי, אני נושם עמוק, משהו בתוכי צועק 'נשמה! אין לך פריבילגיה להרגיש דברים כרגע, אתה במלחמת הישרדות, קום מיד ותתאפס על עצמך'.

מנגב את הדמעות, נושם עמוק, נעמד בהחלטיות.
"תקשיב" אני אומר לרותם, "הבית שלנו הכי קל לפתיחה, הממ"ד נועד להגן מהדף ולא מחדירה, הסיכויים שלנו לא טובים".

הוא מסתכל עלי בבלבול ושואל "לא הבנתי, מה אתה מתכנן לעשות?".
"אתה תנהל את האירוע ברמתך, אני לוקח סכין ועושה מארב בתוך הבית, אני רוצה לראות אותם לפני שהם יראו אותי.
כל מה שאתה צריך לעשות זה להיות מוכן לבריחה, אם הם ייכנסו מקדימה אנחנו נברח מאחורה והפוך, גם הנחתי כיסאות מתחת לחלונות שיהיו לנו כמה אופציות.
בנוסף, אני יוצא למרפסת האחורית ועושה ערימה של כל הספות כדי לחסום את הויטרינה ושנרוויח זמן אם יגיעו משם".

רותם הבין באותו הרגע שאני בקרב, אחרי 7 שנים יחד הוא מכיר את המבט בעיניים.
נכנסתי ללחימה, העבר וההווה שלי בהתנגשות ענקים.
במשך כמה שעות ארבתי בין הסלון למטבח, סכין ביד אחת ומארוך ביד השניה, אם זה לא היה מבעית זה היה מצחיק.

אזעקות, מטחים, פיצוץ, צרורות ירי, צעקות, פיצוץ, צרורות ירי.
הכל קרוב יותר, אצלנו בשכונה.
הכדורים ניתכים על קירות הבית ועל החלונות והתריסים כמו טיפות מתכת קטלניות.
צעקות הלחימה כבר ברורות.

כמו סוגר שטחים, המרחב סביבנו מצטמצם.
"תקשיב" אני אומר לרותם בפעם השניה והוא כבר לוקח נשימה עמוקה.
"הסיכוי הכי טוב שלנו להינצל הוא לפרק את הידית של הממ"ד ולטרוק את הדלת עלינו, עם הידיות בפנים, אנחנו נצורים, הם יצטרכו לעבוד קשה כדי להגיע אלינו".

הכלים אמנם במחסן שבגינה, מאחורי הבית, אך לשרוד זה הדבר הכי חשוב כרגע.

הורדתי נעליים שלא יאטו אותי, לקחנו נשימה עמוקה יחד, הצצתי בזהירות מבעד לדלת הבית ורצתי הכי מהר ומכופף שיכולתי.
הסאונד היה בלתי נשכח.

איפה המברג??
מצאתי.

טס חזרה הביתה, משחררים את האוויר מהריאות, עובד על הידית.
לא טוב, צריך מפתח אלן.
"אני חייב לרוץ שוב, זה הסיכוי הכי טוב שלנו".

נשימה עמוקה, מציץ, טס למחסן, לוקח את כל מפתחות האלן.
צרורות, פיצוץ, צעקות... סעמק.
חוזר, מפרק, יש! הידית בחוץ.

זריז למקרר- בקבוק מים, קערת גרנולה, 2 ידיות, טריקה, דממה.
"זה הכי טוב שלנו, מפה זה כבר לא בידינו".

השעה 10:00.
הודעות, הקלטות, שיחות טלפון מהקהילה שלנו- זוועות בשכבות אחת אחרי השניה וללא הפסקה.
הקולות, האימה, השבר, האומץ, ההתגייסות.
והודעה אחת- הצילו.
הלו? עדכון? מישהו הציל??

דממה.

שולח הודעה לשתי הדובות שלי בכפר עזה וניר עוז- 'סמנו לי שאתן בסדר, בבקשה!'
דובה אחת מסמנת.
דובה שניה כבר לא תסמן...

טלפון מאחי, טלפון מאבא, הודעה מאחותי.
כל המשפחה בזירה- אבא, שני אחיי ואחותי בשדרות.
כולם בודקים דופק כל כמה דקות, הם התבצרו על גג הבית, מתחתיהם מחבלים על טנדרים שולחים צרורות לכל עבר.
אחותי השניה שעושה חג באופקים לא מגיבה.
בשעה 14:00 היא סוף סוף שולחת הודעה- אח של בעלה נהרג.
'פרצו אלינו מחבלים, התחבאנו על הגג כמה שעות, היו פה רימונים וקרב יריות, שלחו ארפיג'י ופוצצו את הבית, ברחנו מהחלון עם הילדים והוא היה אחרון, המחבל הצליח לירות עליו, זה לא נורמלי, זה לא אמיתי'.
מאוחר יותר יתברר שהוא עמד בחדר עד שכולם יצאו וכך וידא שכולם ינצלו.

אני מסתכל על רותם ופולט "אני לא מאמין, אני פשוט לא מאמין, מה קורה פה?".
מרגיש שהמאבק בתוכי הוא עצום-
לוותר, לתת לאימה להשתלט, לעצום עיניים, להתנתק,
או להיות דרוך, להמשיך לתפקד עד כמה שאפשר, להיות חיוני, איכשהו.

שעות ארוכות עוברות.
כאשר אנחנו צריכים לשירותים אנחנו מתפנים בעציץ שבחדר, בשקט.
לוחשים.
מידי פעם שומעים רעשים מתוך הבית ואני ניגש ללטף את טום-טום, להרגיע אותו ובמקרה הצורך גם להניח יד על הפה שלו כדי שלא ינהם או ינבח ויסגיר אותנו.
אבל הוא, הוא התנתק, ישן רוב היום, כאילו הבין שזה מה שהוא צריך לעשות בניגוד מוחלט לאופי שלו ביום-יום.

'הם אצלנו בבית', 'הם שוב פה איפה הכוחות??', 'הם שוברים לנו את הבית!', 'הם מנסים לפתוח את הממ"ד', 'מדברים בעברית, זה משלנו?', 'לא לענות ולא לפתוח אלו לא כוחותינו!'.
הקלטה בלחישה- "הם מחוץ לדלת ואנחנו פה עם הילדים, אנחנו צריכים עזרה דחוף".

כמה חוסר אונים.
עובדים עם מה שיש.
רותם מקבל דיווח של חדירה, אני מסמן את המיקום של הבית בטלפון, שולח לרותם ששולח לכוחות שבשטח.
שוב.
ושוב.
ושוב.

מנסים לתפקד עד כמה שאפשר.
'נחמת שוטים' אני חושב לעצמי.
הלוואי וזה יעזור למישהו.
אנחנו לבד, אין אף אחד שמגיע.

והוא, רותם הזה שלי מחזיק מגה אירוע- מנחם, מרגיע, נוסך תקווה, מתאם בין כוחות, נגלה במלוא תפארתו.

הלילה יורד.
עדיין אסור לצאת.
כוח צה"ל מתחיל בחילוץ רגלי וקפדני.

'איך מזהים שהם שלנו?'
'יצעקו צה"ל'
'אבל גם המחבלים עשו את זה'
'נכון'
'אז בקשו שיגידו את שם היחידה'
'אבל איך נשמע? הממ"ד אטום"
'נכון'
'אז נסו להקשיב טוב'
'בבקשה וודאו שהם לא שוכחים אותנו'
'אף אחד לא יישאר מאחור!'

השעה 01:30
דפיקות חזקות בדלת הבית.
"צה"ל!"
"לא עוזר לי, איזו יחידה??"
"סיירת גבעתי"
פותח לראשונה מהבוקר את דלת הממ"ד, רגל אחת בהיכון לטרוק חזרה.
מנסה להקשיב.
"תנו לי פה חיפוי, גם בקצה הרחוק של השביל"
עברית.
הקלה.

ניגש לדלת ופותח אותה בזהירות.
7 לוחמים צעירים פורצים הביתה וסורקים אותו בשניות.
פחות מדקה לארגן תיק לשנינו ולטום-טום, מה לוקחים? לכמה זמן?
"קחו לשתות" אני פולט, פותח את ארון הכוסות וכמעט מתחיל לבכות כשאני רואה את הלוחמים מוזגים לעצמם מים קרים.
הבנת בזק נוחתת- הבית עומד, יש פה לוחמים ששותים, אנחנו בחיים.
פאק, פאק, פאק, מה קורה פה??

3 חולצות, 2 מכנסיים, 3 תחתונים וכפכפים.
יוצאים החוצה.
ריח עשן, רכב מרוסק בשיחים, אבוקת אש גדולה ברקע, חלונות רכבים מנופצים, רעש של רכבים משוריינים, לחץ, קור, אמצע הלילה.

עולים על האמרים, נסיעה של דקה בכביש הקיבוץ.
"לא להסתכל ימינה"
"עכשיו לא להסתכל שמאלה"
ואני כמובן מסתכל...

צרורות ירי נשמעים מרחוק ושיירת ההאמרים מזנקת לנקודה רחוקה בקיבוץ.
קהילה על פקלאות, רכבת אוטובוסים יוצאת בחילוץ מוחשך על עבר יעד בטוח.
ממנו רכבת אוטובוסים ליעד בטוח רחוק יותר.

חזרה להווה-
יושב בספריה שהפכה לחמ"ל בצפון הארץ, רגע לפני ששבת נכנסת.
כותב הכל כמו עדות, כדי שלא אשכח, כדי שאף אחד לא יגיד לי אחרת בעוד כמה שבועות.
כדי שאף אחד לא ישכח.
זו שואה.
אופל גדול ירד לעולם בדמות מפלצות.

יום אחר יום אני מבכה ומתאבל על השכנים והשכנות, החברים והחברות שלי, שלנו.
אנשים ונשים משכמם ומעלה שמילאו את עולמנו בטוב ובאור.
שנרצחו.
והצילו.

רוצה גם לכתוב על רגעי הצלה וגבורה.
אבל כמו שאנו מציינים בכל סוף שיחה בימים האחרונים-
עכשיו הזמן לבכות.

אבל איך משחררים מילים כאלו לעולם? זה מתאים? כתבתי הכל?
אין לי תשובות, כמו לרוב הדברים כרגע.
השאר יבוא בהמשך, כחלק מעדות, כחלק מריפוי.

To read additional documents from this location:

Add a Title

Location

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

.

Add a Title

Add a Title

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

.

Add a Title

Add a Title

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

Add a Title

Add a Title

Add a Title

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

Add a Title

Add a Title

Add a Title

Add paragraph text. Click "Edit Text" to customize this theme across your site. You can update and reuse text themes.

Add a Title

bottom of page