War Story

עדויות מקיבוץ רעים

"הוא הוציא אותם מהחלון, שלא יראו את המראות"
גולן ספטון, חבר קיבוץ רעים. נכנס לבית השכן וחילץ את הילדים דריה ולביא קרפ, אחרי שאביהם נרצח.

עדותה של רעות קרפ, ששהתה באותו זמן מחוץ לקיבוץ:

"בשעה 8:20 נכנסו מחבלים לבית של דביר (אביהם של הילדים). הוא זינק על המחבלים עם גרזן, ניסה להגן בגופו על שני ילדיי ששהו איתו בממ"ד, ונרצח לעיני הילדים. חברה שלו סתיו גם היא ניסתה, אבל רצחו גם אותה. המחבל הרגיע את דריה ולביא שלי, כיסה אותם בשמיכה, לקח ליפסטיק וכתב על הקיר: 'האנשים של אל־קסאם לא רוצחים ילדים קטנים'.

"במשך שלוש שעות הייתי עם דריה על הקו, מרגיעה אותה, נושמת איתה, שומעת אותה נושמת בכבדות ובבהלה. היא שומעת מישהו עדיין בתוך הבית, אני מנחה אותה לשתוק, והקו פתוח כל הזמן כשאני ביהוד והיא ליד הגופות, מבוהלת מהמראות ומהמצב. קוראת לעזרה ואי אפשר להגיע אליה. עד שהמלאך השומר שלהם הגיע, חבר הקיבוץ גולן ספטון, שהיה חמוש באקדח וסיכן את חייו למען ביטחון ילדיי. הוא רץ אל הבית ושמר על הילדים במשך תשע שעות.

"כשהיה קצת יותר בטוח, הוא הוציא אותם מהחלון כדי שלא יראו את המראות, לקח אותם אליו לבית המוגן, טיפל בהם במסירות עם אשתו המדהימה, העניק להם בית. הם עדיין בקיבוץ, ממתינים לחילוץ. אני משתוקקת לפגוש ולהריח אותם. תתפללו שיגיעו אליי כבר בבקשה".

מתוך פוסט שפרסמה רעות קרפ בעמוד הפייסבוק שלה, ב־8 באוקטובר

רסיסי גבורה – הפרויקט המלא

"אתה לא שואל קצין מאיפה הדם"
אל"מ רועי לוי ז"ל, 44, שבי־ציון. מפקד היחידה הרב־ממדית. אף שנפצע אנוש במבצע "צוק איתן", חזר לשרת בצה"ל. נהרג כשפיקד על יחידה שחיסלה כעשרה מחבלים בקיבוץ רעים.

עדותו של יניב אריאל:

"במפגש שלי עם רועי, מיד ראיתי שהוא אדם מרשים והרגשתי שיש לו שליטה על האירוע. זכיתי, ולו לזמן קצר, שהוא יפקד עליי.

"ברגע שיש כוחות צבא, התפקיד שלנו ככיתת כוננות זה לחבר אותם לשטח. הוצאתי תצ"א של הקיבוץ, הראיתי לו איפה אנחנו נמצאים, איפה יש ילדים, והחלטנו מה עושה כל כוח. הוחלט שכוח אחד יעלה לגג, לראות אם יש שם צלף שפוגע בנו. רועי שילח אותי יחד עם הכוח הצבאי לאגף מאחור, בעוד הכוח בהנהגתו הגיע מתוך שכונת הצעירים לכיוונם של המחבלים. ראיתי באיזשהו שלב דם על הידיים שלו. לא ידעתי שהוא נפצע, חשבתי שזה דם של מחבלים. תחת לחימה אתה לא שואל את הקצין שמולך ממה הדם.

"כל הזמן היה ירי בשכונת הצעירים של הקיבוץ. בימים שלאחר מכן, כשהייתי אומר 'הקרב בצעירים' הייתי מתחיל לבכות, כי זה נשמע הזוי, לדבר על קרב שנערך בחדרים של צעירי הקיבוץ. אבל המחבלים פשוט התבצרו בשכונה הזו. היה שם קרב קשה, ורועי לוי נהרג".

"הבחנתי שהבית של השכנים עולה באש"
יגאל הוך, 68, פנסיונר מקיבוץ רעים. יצא מהממ"ד בביתו והלך לחלץ ילדים מבית בוער.

"ישבנו במשך כמה שעות בממ"ד, משפחה וחברים. אחד החברים היה צריך לצאת לשירותים. התחיל ויכוח אם לצאת או לא. לבסוף הוא יצא, וכשהדלת נפתחה הרחנו ריח של שרפה. פתחתי חלון והבחנתי שהבית של השכנים עולה כולו באש. ידענו שהילדים לבד בבית, כי ההורים היו בחו"ל. אמרתי – על החיים ועל המוות, נלך להוציא אותם מהחלון. יצאתי החוצה יחד עם חברי יעקב קופמן, מסביבנו שומעים יריות. דפקנו על החלון אבל הם סירבו לפתוח. התחלתי לצעוק להם את השמות שלנו.

"אחרי הרבה זמן הילד פותח חרך, רואה שזה אני, ושניהם קופצים החוצה. הם מיהרו להיכנס אלינו לממ"ד, אבל בינתיים חששנו שכל השכונה נדלקת והלכנו לעשות סיבוב חלונות, לראות שאף אחד לא נשאר בממ"דים אחרים. הבאנו צינורות כיבוי וכיבינו את השרפה, ובמקביל ראינו את חיילי צה"ל מנהלים קרב עם מחבלים. זה היה מראה סוריאליסטי".

הביאה לדפוס: פנינה גפן

"נתנו להם תחושה שאנחנו גדוד"
חברי כיתת הכוננות בקיבוץ רעים. באומץ רב ובעזרת כמה החלטות טקטיות מבריקות, הדפו וחיסלו את המחבלים שצרו על הקיבוץ.מספר יניב אריאל, חבר כיתת הכוננות:"אנחנו רואים אותם תוקפים (במסיבה ברעים – מ"פ) ושומעים את הצעקות. מתחילים לשרוק סביבנו כדורים. הם משליכים מטענים, יורים אר־פי־ג'י. אנחנו תמיד תורגלנו שכיתת הכוננות נותנת את ההגנה הראשונה, עד שצה"ל מגיע. אני קורא בקשר: יש חדירה, יש כניסה. הראל (הרבש"ץ הראל אורן – מ"פ) אומר לכולם: 'תהיו מוכנים'. פחד אימים. אנחנו כולנו עם חמש מחסניות. אני והשותף שלי נעם גבאי, שנינו לא מיומנים. אני לא בן אדם קרבי, כל מה שלמדתי על תפעול נשק זה אך ורק בכיתת הכוננות.
"הראל החליט לחלק אותנו לצמדים ולפזר אותנו, ולא ללכת לתקוף כמו שלימדו אותנו. זה היה חכם, כי עם מספר כזה של מחבלים וכמות כזו של נשק ותחמושת שהם הביאו, לו היינו הולכים כקבוצה לתקוף אותם, הם היו מכסחים אותנו תוך שנייה וחצי.

"נעם ואני רואים איך לכניסה של הקיבוץ מגיעות שש־שבע טויוטות עמוסות מחבלים מאחור, ואנחנו שנינו עומדים מאחורי חביות עלובות, בטוחים שבעוד רגע הם יירו בנו. אני זוכר את התסכול, חוסר האונים מול השליטה המוחלטת שלהם. הם פשוט כבשו את האזור.

"כלי הרכב שלהם היו ממוספרים, הם ידעו לאן כל אחד מגיע. לכל חבורה היה תפקיד: הייתה חבורת חוטפים, יכולת לזהות אותם כי הם לקחו רק אפוד מצ'וקמק ונשק, כדי שיהיו קלילים ויוכלו לחטוף. אחרים היו חמושים מכף רגל ועד ראש – זו חבורת המרצחים. והיו החבר'ה שבאו לשרוף בתים.

"עבדנו בבודדות ועבדנו חכם, נתנו להם תחושה שאנחנו גדוד. אתה יורה מפה, ואז עובר לצד השני. כי זה הבית שלנו, אנחנו יודעים בדיוק איפה המעברים.

"אני מספר את הדברים ואנשים אומרים לי: אחי, זה סיפור מור"ק של מלחמת יום כיפור, לפני חמישים שנה. אבל זה לא החווה הסינית, זה קרה אצלי בבית. ואתה שואל את עצמך, בתסכול נורא: איפה היה הצבא?

"הצטרף אלינו תושב נוסף של הקיבוץ, אסף רון, 'בובו'. הוא קיבל אפוד, נשק וקסדה מהרבש"ץ. הוא בחור גדול ומזוקן, וזה שיחק לשני הכיוונים: פעם אחת חיילי צה"ל כמעט הרגו אותו, כי חשבו שהוא מחבל; ופעם שנייה, מחבל חשב שהוא מכוחותיהם, ובשנייה או שתיים שחלפו לפני שהבין, בובו הצליח להרוג אותו.

"בובו עבד לבד רוב הזמן. הלך בתוך הקיבוץ מקצה לקצה, הרג מחבלים – אני לא יודע להגיד כמה בדיוק, אבל הוא היה פעיל, והיה כוח עזר מדהים. באחת וחצי בלילה שני מחבלים נכנסו לבית הצמוד אלינו. בובו הביא לשם חיילים, והם חיכו להמשך הוראות. ואז בובו אמר להם: 'אתם לא מבינים. אני נכנס, אתם באים?'. הוא רצה להניע אותם, כי היו אנשים בממ"ד, והיה חשש שהמחבלים יפרצו ויהרגו אותם. הכוח הצבאי נכנס עם רימונים וירי, הרגו את המחבלים וחילצו את האזרחים".